מבוא לשירה , עם חיוך וקריצה

השבוע בחרתי שיר של משורר אמריקאי בן ימינו, בילי קולינס.

ההתרשמות הראשונה שלי כשקראתי את שיריו היתה, שלמעשה מדובר בפרוזה קצרת שורות, לפעמים סיפור קצרצר, לעיתים כמו סצנה מסרט קולנוע.

בקריאה נוספת גיליתי לא מעט דימויים וקסם, תראו בעצמכם.

הנה השיר שבחרתי מתוך ״חוצה ברגל את האטלנטי״(תרגמו מכבית מלכין ויואב ורדי)

מבוא לשירה

“אֲנִי מְבַקֵּשׁ מֵהֶם לָקַחַת שִׁיר

 וּלְהַחְזִיק אוֹתוֹ מוּל הָאוֹר

כְּמוֹ שְׁקוּפִית צִבְעוֹנִית

אוֹ לְהַצְמִיד אֹזֶן לַכַּוֶּרֶת שֶׁלּוֹ.

אֲנִי אוֹמֵר הַשְׁלִיכוּ עַכְבָּר לְתוֹךְ שִׁיר

וּרְאוּ אוֹתוֹ מְגַשֵּׁשׁ אֶת דַּרְכּוֹ הַחוּצָה,

אוֹ הִכָּנְסוּ לְתוֹךְ חַדְרוֹ שֶׁל הַשִּׁיר

וּמַשְּׁשׁוּ אֶת הַקִּירוֹת לִמְצֹא מֶתֶג חַשְׁמַל.

אֲנִי רוֹצֶה שֶׁהֵם יַעֲשׂוּ סְקִי-מַיִם

עַל פְּנֵי הַשִּׁיר

וִינוֹפְפוּ לִשְׁמוֹ שֶׁל הַמְּשׁוֹרֵר עַל הַחוֹף.

אֲבָל כָּל מָה שֶׁהֵם רוֹצִים לַעֲשׂוֹת

זֶה לִקְשֹׁר אֶת הַשִּׁיר לַכִּסֵּא בְּחֶבֶל

וְלַעֲנוֹת אוֹתוֹ עַד שֶׁיּוֹדֶה.

הֵם מַתְחִילִים לְהַכּוֹת אוֹתוֹ בְּצִנּוֹר

כְּדֵי לְגַלּוֹת מָה בֶּאֱמֶת כַּוָּנָתוֹ.”

בעיניי זהו המענה הפואטי ומהומריסטי גם יחד לכל השואלים:״ למה התכוון המשורר?״

אני כבר מזמן הצעתי לשאול במקום זאת- מה מגלה/מרגיש/חושב הקורא?

מי הם כל אותם המכים בצינור? האם הכוונה לסטודנטים לספרות? למבקרים? אולי לקוראים?

שוב- אלו לא השאלות הנכונות בעיניי, אלאֿ מה השיר עושה לי?

אותי המבוא לשירה של בילי קולינס מצחיק ומחזק ומעורר הנאה, כשאני מחזיק אותו מול האור , עושה בו סקי מים וגם כשאני מרגישה את משק כנפי הפרפר הסגול שלו.

סופשבוע של הנאה, וקשיבות מלאה למה שעולה מתוככם.