מלאכים באופק

ענבל , נשואה ואמא לשניים, בעלה נמצא בנסיעת עבודה קצרה, ילדיה נמצאים במחנה והיא נותרת לבדה לימים ספורים. גם היא יוצאת למסע, מסע פנימי בעקבות זיכרונות, מסע לחיפוש תשובות לגבי חייה ורצונותיה.

לכאורה, עוד סיפור של אשה שילדיה גדלו והיא בודקת מחדש את מסלול חייה.

רק לכאורה, שכן מירב זקס פורטל מוכיחה שצדקה מורתי מהתיכון כשדיברה על כך שספרות טובה היא  ״איך״ בשירות ה ״מה״

במילים פשוטות- זו לא העלילה שמקורית( אם כי חלקים ממנה בהחלט מקוריים ומתמודדים עם נושאים שממעטים לעסוק בהם)  זו הדרך בה הסופרת מספרת סיפור.

כשענבל נזכרת בילדותה בקיבוץ, בבריחות הליליות מבית הילדים לחדר ההורים הלב נכמר.

הסצנה של הריב עם המתבגרת מוכרת, במובן הטוב, כלומר הכתיבה מדוייקת ואמינה.

הסצנה שבה היא יושבת ומכינה עם הילדים פיתות בטאבון ומשוחחת איתם- לא רק אלוהים נמצא בפרטים הקטנים, גם כתיבה שיוצרת חמימות בלב, חמימות שדומה לזו המתפשטת בלב כשחושבים על אנשים אמיתית שאנחנו אוהבים. כתיבה כזו שגורמת לך להיקשר לדמויות.

הנה דוגמא:

“כשהמורה מציגה בפנינו את ליאנה אני מתפללת בשקט בלב – רק שלא תהיה בחדר שלי, רק שלא תשב לידי בכיתה. זה לא עובד, התפילה הזאת, והמורה אומרת בפנים מחייכות שמרוב שהן מתאמצות החיוך שלהן כמעט נופל לרצפה – ״ליאנה, שבי בבקשה ליד ענבל, היא תסביר לך מה עושים…״ ואפרת מסתכלת עלי מהצד השני של החדר בפרצוף של איזה-מסכנה-את, ואני מרימה ידיים ופורשת כפותיהן כלפי מעלה – מה אפשר לעשות? ליאנה פותחת מחברת, מכניסה עיפרון לפה, מקשיבה״