השבוע בחרתי בשיר של מי שעד כה הכרתי ככותבת פרוזה, ענת לב אדלר.
ראשית, הנה השיר:
להיטָוֵוס
״שָׁנִים עַד שֶׁיָּדַעְתִּי אֵיךְ לְהִטָוֵס
וְלִמְתֹּחַ אֶת מְנִיפַת הַנָּשִׁיּוּת.
בְּיַם הַיָּמִים
הָיִיתִי כְּמוֹ מְטֻטֶּלֶת -מקֻיֶקֶת
יָפָה-לֹא-יָפָה-יָפָה-לֹא-יָפָה
עַד שֶׁבָּאתָ אַתְּ וּפָרַעְתְּ
וְהַנּוֹצוֹת גָּבְהוּ,
נָגְהוּ
כְּפָנָסֵי רַכֶּבֶת.
עַכְשָׁו אֲנִי דּוֹלֶקֶת
מִקְּצֵה הַלַּיְלָה
עַד אֶל הַמָּחָר
שֶׁנּוֹלַדְתִּי לִהְיוֹת.״
השיר לקוח מתוך הספר ״את לא נולדת אשה״, ספר בעריכת ריקי כהן, המאגד בתוכו יצירות בשירה וצילום ובהן משתקפת חווית הנשיות.
לפני שנמשיך לשיר עצמו, הערת הסתייגות קטנה לגבי אופיו של הספר. בעיניי הוא משקף רק חלק מחוויית הנשיות, ולכן קשה לי איתו. רוב מוחלט של היצירות בספר מביא חוויות קשות ו/או בוטות.אולי זו רק אני, אבל בעיניי נשיות היא לא רק מלחמה וקשיים.
מבחינה זו שירה של ענת לב אדלר יוצא דופן.הוא כן מביא את החוויה של בניית היצוג הנשי הפנימי שלנו, אנחנו אכן לא נולדות נשים, אלא הופכות לכאלה, הוא מביא את נושא דימוי הגוף שלנו וההתייחסות שלנו למראה החיצוני, אך עושה זאת באופן שלי אישית היה קל יותר להתחבר אליו. גם לכאב שבו, שבא לידי ביטוי בשורה: ״יָפָה-לֹא-יָפָה-יָפָה-לֹא-יָפָה״,פראפרזה כמובן על ״אוהב לא אוהב״ ובכך נרמז שיש מתאם בין היותך יפה להיותך נאהבת.
אהבתי מאוד את השימוש בדימוי הטווס, לכאורה הטווס רברבן ואילו אנו אמורות להיות ענוגות וצנועות, אלא שהטווס עושה בדיוק את מה שהטבע התכוון, הוא מיטָוֵוס וכך גם מי שהפכה להיות אישה, בשלה, מודעת לעצמה, מעזה להראות את יופיה, דולקת אל המחר שהיא נולדה להיות.
הטווס, כמו ענת לב אדלר עצמה, אינו רברבן באמת, הוא פשוט מי שהוא.
כך גם אני מרגישה, דקה וחצי לפני יום הולדתי ה50 אני מבינה שבשעה טובה נעשיתי אישה, כזו שיודעת ואוהבת את מי שאני, גם את נוצות הטווס וגם את מניפת הנשיות ו, כן, גם את הנוצות הפרועות.
תודה לך, ענת, ובבקשה- תכתבי שירים נוספים.
