כתום שחור ולבן – על שקשוק המפתחות של קלודל

לפני מספר חודשים קראתי את ספרו של פיליפ קלודל, ״הנכדה של מר לין״ ובסופו נעתקה נשימתי. היה זה אחד הספרים המטלטלים ביותר שקראתי , ולכן כששוטטתי להנאתי בשבוע שעבר ביריד הספרים בכיכר רבין, ועיני נתקלו בשם פיליפ קלודל, על גבי כריכת הספר ״שקשוק המפתחות״ בדוכני הוצאת תמיר סנדיק, מייד נעצרתי.

רגע של דילמה- מצד אחד הספר הקודם שלו היה כאמור אחד הטובים ביותר שקראתי כך שברור שארצה לקרוא כל מה שהוא כתב, מצד שני לא פעם כגודל הציפיות גודל האכזבות.( עיין ערך ״ילד 44״ לעומת המשכיו שאפילו איני זוכרת את שמותיהם)

הדילמה נפתרה בן רגע כששי סנדיק המוציא לאור והמתרגם הבטיח לי שמדובר בספר טוב לא פחות.

למחפשי השורה התחתונה- הוא צדק! הספר הזה נפלא! לא תמיד אני מסכימה עם מדרגי הרשימות ומחלקי הפרסים, במקרה הזה אני בהחלט מסכימה. לא בכדי הוא נבחר לרשימת עשרת הספרים הטובים ביותר לשנת 2015, של עיתון הארץ.

ראשית, קלודל יוצר כאן סוגה(ז׳אנר) שאני לא נתקלתי בה עד כה, לא מדובר בספר עלילתי ויחד עם זאת אין זה ספר עיון. מה כן? אני לא יודעת להגדיר ולכן אתאר את נסיבות כתיבתו.

במשך 12 שנים, אחת לשבוע, היה פיליפ קלודל מגיע לבית הכלא ללמד אסירים.

לאחר 12 שנים הרגיש שאינו יכול להמשיך בכך וסיים את עבודתו שם, אלא שהוא אולי עזב את הכלא, אך הכלא לא עזב אותו. חודשים רבים הוא הרגיש איך המקום הזה חי בזכרונותיו ואף משפיע על חייו.

זו הסיבה לכך שקלודל החל להעלות על הכתב שורות ופסקאות המבטאות את החוויה שלו, את הדרך בה הוא חווה את השפעת החיים בכלא על האסירים, בני המשפחות וכל אנשי המקצוע.

הפסקאות הללו יוצרות את הספר, מעין מצלמה משוטטת הן בחללי הכלא והן בחללי הנפש. המצלמה תופסת פריימים ויחד נוצר סרט מהפנט.

בדיוק כמו ב״הנכדה של מר לין״, גם ב״שקשוק המפתחות״ קלודל מאופק ביותר, אפילו מינמליסטי ודווקא בשל כך העוצמה הולמת, תרתי משמע.

הנה דוגמא:

״ההפתעה שלי בפעם הראשונה, כאשר בעת שעליתי במדרגות בתוך רעש המפתחות והדלתות הנפתחות, שמעתי יבבות של תינוק בן יומו. אני נזכר גם בנדין ו׳, כה רכה וקשובה לרך הנולד של אחת האסירות, אף שהיא עצמה נאסרה על שרצחה את תינוקה בן שמונת השבועות בהטחת ראשו בקיר.״

ממש כמו מצלמה, הכותב אינו מביע עמדה בצורה ישירה, יחד עם זאת זוית הצילום תמיד אומרת משהו נוסף על העובדות.

אני מניחה שבשלב זה יש השואלים את עצמם- למה לקרוא ספר כזה? הרי זוועות יש גם בעיתון.

ראשית, בזמן הקריאה עברתי בתוך ספקטרום שלם של רגשות: זעזוע, כאב, חמלה,כעס, ותקווה.

בניגוד למשתמע משם הפוסט הזה, החיים אינם שחור לבן( לכתום נגיע בהמשך) לא כל האסירים הם רוצחי תינוקות, ולא פחות חשוב, כל האסירים הם בני אדם, ומעצם היותם כאלה יש בהם חלקים אפלים, ולצידם חלקים אחרים.

הסיבה השניה לקריאת הספר הזה,מעבר להיותו מרתק היא חשיבותו. אין הרבה ספרים שאני מכנה אותם חשובים.

בגב הספר מצוטט יונתן גרוסמן: ״מהספרים שעשויים לשנות השקפת עולם״, ואני בהחלט מסכימה איתו.

כמו כל אדם שמעולם לא ישב אפילו יום אחד בכלא, היה לי הרבה יותר קל להיות נחרצת ולהביע דעתי על ענישה במשפטים כמו:״ מגיע לו מאסר עולם״ ״העונש הזה מגוחך״ שלא תטעו, כשמדובר על עבירות מזעזעות( בעיניי לפחות) אני עדיין חושבת כך, אלא שנפתח איזשהו פתח, סדק שדרכו מציץ סימן שאלה.ֿהרבה יותר קל להיות נחרץ לפני שקוראים את הספר הזה.

וכדי שתראו כמה הספר אינו שחור לבן, הנה דוגמא אחרת: קלודל מספר על הפעם היחידה בה כתב מכתב מטעם ההגנה והעיד על אופיו הטוב של האסיר ואחר כך הוא מוסיף:

״חשתי אשם. אני חושב שאני חש אשם עדיין: חרגתי מתפקידי,מכל מקום מהתפקיד שהועדתי לעצמי, ואשר שלל נקיטת עמדה בעד או נגד מי שזה לא יהיה. מאז אותו יום, לא כל יום, אבל לעיתים קרובות למדי, אני חושב, בלי שאי פעם הכרתי את תוויהן, על פניו של הקרבן, שפוער לרווחה את פיו ואת עיניו בעת קריאת המכתב שלי בפני השופט והמושבעים.״

אז כן, אפשר לחוש חמלה, לראות את התקווה בשיקום האסיר ויחד עם זאת לחוש רגשות אשם בדיוק על אותן חמלה ותקווה.

איך הוא מצליח לשרוד את החוויה הזו 12 שנים?

״אני יודע שעמוק בתוכי, מעולם לא הצלחתי להשתכנע בקיומם של הפשעים שביצעו האסירים שפגשתי מדי שבוע. אולי גם לי היה צורך להסתגל למציאות הזו כדי להמשיך לחיות, לבוא לכלא, להיות במקום הזה, לשהות בו שעות רבות. הכל התקהה בריחוק קולנועי משהו. הדפתי את האימה לעברו השני של מסך. התעלמתי מן הממשות של הפשע, כפי שאפשר לנסות לעשות אל מול קרן השור.״ 

למען הסר כל ספק, בניגוד לסדרה ״כתום הוא השחור החדש״( והנה ההסבר שהבטחתי) אשר עוסקת גם היא בחיים בבית הכלא, חיי האסירים, הסוהרים, ומשפחותיהם, ומראה אף היא את הנסיבות שהביאו אנשים שונים לכלא,הספר הזה לא כולל תיאורים פלסטיים מזוויעים.

אני עוקבת אחרי הסדרה, זו העונה הרביעית, ובכל עונה מחדש אני תוהה למה אני ממשיכה לראות, אלא שכבר בפרק השני אני מתמכרת מחדש. והסיבה? כנראה הסיפור האנושי.

יחד עם זאת , הסדרה כמו כל תכנית טלויזיה אמריקאית מרובת דרמה ואפקטים חזותיים שגורמים לי לא פעם לעצום את עיניי מול המסך ולהשמיע קריאות שנשמעות לבני ביתי כאזעקת אמת.

כמו כן היא לוקה בהתייחסות ארכיטיפית ומעט שטחית.

הספר של קלודל, לעומת זאת חף מכל מניירה, נקי וחד כמו איזמל מנתחים.

אל תוותרו עליו, הוא מרתק, מטלטל ומשפיע על מי שתהיו בעקבות הקריאה. זה לפחות מה שהוא עשה לי.