כולם נשא הרוח. מביאליק ועד שגיא כהן

 לספרות כמו לאמנויות אחרות כגון המוזיקה והתיאטרון יש יכולת עצומה לעשות דבר והיפוכו. לעיתים היא מאפשרת מפלט מהמציאות בה אנו חיים, במקרים אחרים, הספרות מאפשרת להיפגש עם מי שהחיים עצמם לא תמיד מאפשרים, ולא פעם עם אנשים שהערכים והאמונות שלהם שונים ואף מנוגדים לאלו שלי.

כשהסופר כותב היטב נוצרת היכולת גם להזדהות איתם כבני אדם מבלי להסכים עם דעותיהם, להיכנס לרגע לנעליהם, להבין איך הם חווים את המציאות, ובכך הספרות עשויה להיות גשר , תיקון או תקוה.

דוגמא לספר מהסוג השני הוא ספרו החדש של שגיא כהן, ״כולם נשא הרוח״ (הוצאת עם עובד),לפני שארחיב בעניין אספר לכם על חיבור נוסף בין המציאות לספר.

בשנת 1994 נפצעה אתי כהן בפיגוע ירי ליד הישוב עטרת. שבע שנים מאוחר יותר בעלה, יוסי כהן, נפצע קשה מיריות קלצ׳ניקוב של פלשתינים.

אתי ויוסי כהן, שהשתקמו בינתיים מן הפציעה, הם הוריו של שגיא כהן, שלמד בישיבה התיכונית ואחר כך בישיבה הגבוהה ״עטרת כהנים״ אשר נמצאת ברובע המוסלמי בירושלים.

מאוחר יותר,עזב כהן את הישוב ואת הדת, אך הם לא עזבו אותו, והכרות העמוקה עם שני העולמות, שהם למעשה הרבה יותר משניים, באה לידי ביטוי בספרו.

מעט על העלילה ללא ספוילר:

משה, נער בגיל ההתבגרות גדל בהתנחלות דתית בשם מעלה חשמונאי, כבן בכור לאם שמתעקשת לשמור על אישיותה הייחודית בקהילה, ואב שהכל ברור לו.

אמו נפצעת בפיגוע ירי ולהפתעת הכל לא זו בלבד שהיא לא מקצינה ימינה ושואפת נקם, אלא…. טוב, תקראו בעצמכם:)

בנוסף לימין מול שמאל, דתיים מול חילוניים, מתנחלים מול פלשתינאים, עולה מהספר גם שאלת ההתמודדות עם אהבות שעליהן ההלכה אוסרת, ומה גבוה יותר בהיררכיה? קיום מצוות או אהבה לילדיך?

כאמור, הספר מאפשר לקורא להתחבר ולהבין דמויות שדעותיהן שונות ואף מנוגדות לאלה שלא, להבין מבלי לקבל, ויחד עם זאת ישנה גם לא מעט ביקורת. כך למשל בפסקה הבאה הביקורת על הפלגנות ואף גזענות:

״במעלה חשמונאי מקפידים להבחין גם בארץ מוצאן של הנשמות.כי אם כבר נותנים לנשמה רגעים קטנים של חופש ועונג, מוטב שתהיה במחיצת נשמות שבאו מן האיזור הגיאוגרפי שממנו באה היא. שלושה בתי כנסת יש במעלה חשמונאי: בראשון, המרכזי, מתפללים על פי נוסח עדות אשכנז, בשני על פי נוסח עדות המזרח, ובשלישי על פי נוסח יוצאי תימן. ובערבי שבתות מתפללות הנשמות וזועקות בכוונה וברגש, מזעזעות את אמות הספים, משברות חומות ומחסומים, ואפילו רגע אינן קרבות זו לזו, נשמות יוצאי אשכנז ונשמות יוצאי עדות המזרח.״

״כולם נשא הרוח״ הוא לא ספר על דתיים וחילוניים, גם לא על ימין ושמאל, מתנחלים ופלשתינאים, למרות שכל אלה הם חלק חשוב בספר.

 זהו ספר על גיבוש הזהות העצמית, על הקושי להיות שונה, בעיקר בתוך קהילה סגורה. הקושי להציג סימני שאלה במקום שבו יש רק סימני קריאה, אפילו לא נקודה.

״ועכשיו ישבנו רק דודי ואני, ודודי דיבר על דודי, ואני התאמצתי להיות רק אני. בלי שהקול של הרב אריה ינחה אותי, ובלי שהפסוקים של ראש הישיבה ישתלבו לי בדברים, ובלי הלהט והצדק שממלאים את הפעולות של בני עקיבא, אלא שעד לאותו רגע אף פעם לא ניסיתי להיות רק אני, לא הייתי בטוח איך עושים את זה, ואיך לדעת מה אני באמת מרגיש ואיך אוכל לומר את מה שאני מרגיש ומתי נכון להניח יד על הכתף, אחד לאחד, בלי להיות חלק מעם שלם ומתהליך הגאולה.״

רמז לכך ניתן כבר משם הספר, שהוא שורה מתוך שיר של ביאליק שנקרא ״לבדי״(ראו בתחתית פוסט זה) ועוסק בתהליך העזיבה של צעירים את המדרש, ומעבר אל תנועת ההשכלה, לעומת הדובר בשיר שנותר לבדו בבית המדרש.

בשירו של ביאליק השכינה דואגת לדובר כאם, וחרדה לנפשו, ממש כמו אמו של משה אצל שגיא כהן.

גם אצל ביאליק מרגיש הדובר את הצורך לבדוק מחדש את מקומו תחת כנפי השכינה, אצל שגיא כהן, בודק משה את יכולתו להתנער מאמו המורדת מול אהבתו אליה והצורך שלו בחיבוקה.

אצל ביאליק הדת היא שחווה את הנטישה והכאב. ואצל כהן? כשתקראו תגלו.

מבלי ספוילר אציין רק שהסוף, כמו הספר כולו, כמו מציאות חיינו במקום הזה, הוא תמהיל של כאב ותקוה, מתובל בכמות נכבדה של ״מה היה קורה אם..?״

בעיניי, עצם הצבת סימני השאלה היא התחלה טובה.

והנה גם שירו של ביאליק:

לְבַדִּי

כֻּלָּם נָשָׂא הָרוּחַ, כֻּלָּם סָחַף הָאוֹר,

שִׁירָה חֲדָשָׁה אֶת-בֹּקֶר חַיֵּיהֶם הִרְנִינָה;

וַאֲנִי, גּוֹזָל רַךְ, נִשְׁתַּכַּחְתִּי מִלֵּב

תַּחַת כַּנְפֵי הַשְּׁכִינָה.

בָּדָד, בָּדָד נִשְׁאַרְתִּי, וְהַשְּׁכִינָה אַף-הִיא

כְּנַף יְמִינָהּ הַשְּׁבוּרָה עַל-רֹאשִׁי הִרְעִידָה.

יָדַע לִבִּי אֶת-לִבָּה: חָרֹד חָרְדָה עָלַי,

עַל-בְּנָהּ, עַל-יְחִידָהּ.

כְּבָר נִתְגָּרְשָׁה מִכָּל-הַזָּוִיּוֹת, רַק-עוֹד

פִּנַּת סֵתֶר שׁוֹמֵמָה וּקְטַנָּה נִשְׁאָרָה –

בֵּית-הַמִּדְרָשׁ – וַתִּתְכַּס בַּצֵּל, וָאֱהִי

עִמָּהּ יַחַד בַּצָּרָה.

וּכְשֶׁכָּלָה לְבָבִי לַחַלּוֹן, לָאוֹר,

וּכְשֶׁצַּר-לִי הַמָּקוֹם מִתַּחַת לִכְנָפָהּ –

כָּבְשָׁה רֹאשָׁהּ בִּכְתֵפִי, וְדִמְעָתָהּ עַל-דַּף

גְּמָרָתִי נָטָפָה.

חֶרֶשׁ בָּכְתָה עָלַי וַתִּתְרַפֵּק עָלָי,

וּכְמוֹ שָׂכָה בִּכְנָפָהּ הַשְּׁבוּרָה בַּעֲדִי:

“כֻּלָּם נָשָׂא הָרוּחַ, כֻּלָּם פָּרְחוּ לָהֶם,

וָאִוָּתֵר לְבַדִּי, לְבַדִּי…”

וּכְעֵין סִיּוּם שֶׁל-קִינָה עַתִּיקָה מְאֹד,

וּכְעֵין תְּפִלָּה, בַּקָּשָׁה וַחֲרָדָה כְּאַחַת,

שָׁמְעָה אָזְנִי בַּבִּכְיָה הַחֲרִישִׁית הַהִיא

וּבַדִּמְעָה הַהִיא הָרוֹתַחַת –