רגע אחד של ללה

ללה חיה במאה ה14 בקשמיר. שירתה עברה בעל פה, ורק כ400 שנה מאוחר יותר נמצאו לה עדויות כתובות.

אל שירתה התוודעתי אני , בסדנה המומלצת של חגית אלמקייס, שם גם התוודעתי אל סיפור חייה המיוחד ומרתק.

בשלב זה יתכן שאתם מבקשים לדעת :מה היה בו?

ובכן, לא אגלה לכם, כדי שלא לקלקל את חווית הקריאה שלכם בספרה, אותו תרגמה הדס גלעד. רק ארמוז לכם ששם הספר “שיר עירום” הוא דו משמעי, ואולי אפילו תלת משמעי.

לפני שאציג בפניכם את השיר אותו בחרתי לסופשבוע זה, אמליץ לכם בחום לרכוש את הספר, אתם תרצו לקרוא בו יותר מפעם אחת. שירתה מדברת הן אל שוחרי שירה ותיקים והן אל מי שמאז התיכון לא קרא שירה.

וזה הזמן המתאים להזמין את השיר:

“לְהֶרֶף עַיִן, נִגְלִים פְּרָחִים

עַל עֵץ עֵירֹם בְּטֶרֶם אָבִיב.

לְרֶגַע אֶחָד,רוּחַ

חוֹלֵף בִּסְבַךְ הַקּוֹצִים הִפְּרָאִי.”

זה חלק מקסמה של השירה, היכולת לתפוס את הרף העין, כפי שעושה המצלמה למראות, עושה השירה לנשמה, או לתודעה.

אין כמו הטבע כדי ללמדנו כמה הכל זמני, חולפי. רגע העץ עירום ומיד אחריו אביב ופריחה.  לרגע יש רוח, רק לרגע, ורגע הוא בדיוק מה שיש לנו, הרגע הזה, כאן ועכשיו.

ונדמה כי יותר מכל מזמין אותנו השיר להתבונן, פשוט להתבונן, לשים לב, לפריחה, לקוצים, לפשטות ולסבך.

סופשבוע נפלא

לדף הפייסבוק של חגית אלמקייס, לחצו כאן