שרית פלייןשיר לסופשבוע
בזמן האחרון יוצא לי לא מעט להרהר או לשוחח על חיי מהגרים, על שפת אם שהיא הרבה יותר משפה, על התחושה של זרות שמתגנבת ומגיחה במקומות בלתי צפויים.
נדמה לי שזה בדיוק מה שעולה משירה של אגי משעול( מתוך הספר ״מלאך החדר״)
ביקור בית/אגי משעול
עַל שֻׁלְחַן פוֹרְמַיְקָה
בְּמַחְבֶּרֶת חוּמָה נְטוּל עֵץ אַרְבָּעִים דַּף
אֲנִי כּוֹתֶבֶת:
אָגִי פְרִיד גְדֵרָה, יִשְׂרָאֵל,
אַסְיָה, כַּדּוּר הָאָרֶץ, הַיְּקוּם-
אֲבָל עוֹרֵק הָרֶגֶשׁ הַחֲלִילִי נִגַּר לִי
וּמֵי תְּהוֹמוֹ מְפַכִּים בְּהוּנְגָּרִית:
אָגִי, אַגְנֵס, אָגִיצָה, אָגִינְקָה
מָה לָךְ וּלְיַם הַשִּׁבֳּלִים שֶׁמִּסָּבִיב.
והנה שיר נוסף על אותה חוויה של מהגרים
כמה היא מיטיבה לבטא את האמת. את הדבר האמיתי בכל עוצמתו, לא מוקטן ולא מוחלש כפי שניסו (במידות הצלחה שונות) לעשות לרבים מאיתנו בילדותנו. השבר הלשוני, או האישי, או האקלימי, שעברו הורינו וששכבות של השכחה והחלקה כיסוהו זמן רב, באיחור רב חוזרות עתה ונסדקות ונשחקות, והעור הפנימי העדין חוזר לבצבץ פה ושם בהברקות צבע חזקות.
ומעבר לכל, העיקר – מהגרי ההווה. זה אינו זן חדש של אנשים. כולנו אותו ,זן'.
כבוד רב לחוה אלברשטיין, המזכירה לנו כל זאת, בשירתה ובקולה רב-התהודה, הפוגע כברק מהמם.