ועכשיו נרקוד, ספרה של קארין למבר

אני לא יודעת אם זה קשור לביטול חוק הספרים או אולי הסיבה היא אחרת, כך או כך  יש פתאום שפע מבורך של ספרים נהדרים. ועכשיו נרקוד, ספרה של קארין למבר, הוא אחד הספרים האלה. ( הוצאת הכורסא)

ספר שכל כולו עונג, עיסוי נעים ללב, וזאת מבלי ליפול למלכודות הקיטש, אף לא לרגע אחד

עוד לפני שקראתי מילה פרט לשמו של הספר, התאהבתי בכריכה שלו. תצלום של אשה, לא צעירה, אשר חושף את פניה מקרוב, בלי לטשטש, תראו את ההבעה על פניה, אושר, אהבה, לרוב רואים אותם בעיניים. למרות שהדמות בעיניים עצומות משהו קורן ממנה.

במהלך הקריאה הבנתי יותר ויותר כמה הכריכה תואמת לספר.

מעט על העלילה ללא ספוילר:

מרגריט היתה נשואה לאנרי במשך 55 שנים. ההחלטה  של השניים להינשא לא נבעה מתוך אהבה, לפחות לא זה לזו. היא פעלה כך מתוך אהבה להוריה שחוו טרגדיה, והוא? כנראה מתוך אהבה לעצמו.

למרות שלא היתה שם אהבה היא מתקשה להסתגל למצבה החדש- אלמנה.

רופא המשפחה שולח אותה למעיינות מרפא, שם היא מכירה את מרסל, אלמן גם הוא.

את השאר תקראו בעצמכם.

זה ספר על אהבה ועל פחד, הפחד להתאהב מחדש, הפחד להינטש, הפחד של בן כלפי אמו המזדקנת, הפחד מ״מה יגידו השכנים״, פחד מחיים תפלים ללא אהבה. מעל לכל זה ספר ששופע אהבה בעצמו

זה לא ספוילר אם אגלה לכם שהאהבה היא המרפא הגדול מכל, גם לפחד.

אני אפילו לא יודעת לומר לכם איך הסופרת עושה זאת, איך היא רקמה את אותם   חוטים דקיקים וחזקים שמשכו אותי לתוך הספר. היה רגע שכמעט מחאתי כפיים למרגריט, ברגע אחר נפלטה מפי בקול( מזל שהייתי לבד) קללה בתגובה למעשה של בנה. אל דאגה, בהמשך הובילה אותי הסופרת לסלוח לו.

הנה כמה ציטוטים שאהבתי:

״הוא הלך לאיבוד בחלומות בלתי אפשריים ונתקל שוב ושוב בארבע הפינות של החיים.״

עוגמות הנפש של הילדות נדבקות לעורנו לעד.״

״אמנם אני בגימלאות, אבל ללב אין קמטים.״

אתם עוד כאן? רוצו לקרוא את הספר.