שרית פלייןמה חשבתי על ספרה החדש של לילך סיגן? ואיך הוא קשור לחיים שלי?
אני כותבת את הפוסט הזה על ספרה החדש של לילך סיגן, ״כפיות״ בזמן טיסה ארצה ממדריד. התחלתי לקרוא אותו ארבעה ימים קודם, בטיסה אל מדריד.
מאחר ואת רוב הימים האלה ביליתי עם משפחתי ברחובות העיר, אתם יכולים להבין שמדובר בספר שסחף אותי אליו.
קרה לי איתו דבר ממש משונה. לרוב אני יודעת אחרי 50 עמודים לכל היותר מה אני מרגישה כלפי הספר. במקרה הזה אני עדיין לא יודעת, או בעצם, אני בהחלט יודעת, שהרגשות שלי כלפיו הם מהסוג של ״גם וגם״, אני גם יודעת שאני ממליצה עליו לכל מי שמוכן לקרוא גם ספרים ששונים מאלה אליהם הוא רגיל.
לפני שאסביר הנה מעט על העלילה ללא ספוילר:
שירה היא אם חד אורית לילד בן שמונה וחצי, אשת קריירה בעולם הטלויזיה. יום אחד היא מכירה את מיכאל, עליו חלמה, וכשאני כותבת חלמה אני לא מתכוונת פינטזה, אלא ממש חלמה עליו בשנת הלילה, למרות שלא הכירה אותו קודם. הפגישה הזו שמפתיעה ואף מערערת אותה מתפתחת למערכת יחסים, חלקה וירטואלית, שגורמת לשירה לגלות עוד ועוד דברים על עצמה, לשאול את עצמה שאלות שעד כה הדחיקה בכוח ממש.
בעצתו של מיכאל היא פותחת תיבת מייל שרק שניהם יודעים על קיומה והתיבה משמשת מעין יומן משותף.
מתוך אותו יומן מתגלה לקורא סיפור חייהם של השניים מילדות ועד ההווה.
עד ההכרות עם מיכאל היתה שירה בחורה שכלתנית ופרקטית, צינית ביותר ושבויה במרדף אחרי הקריירה. המקום היחיד בו מתגלה הרוך והחום האנושי שלה היא ביחסיה עם בנה. מיכאל, לעומתה, מודע מילדות להיותו שונה מאחרים, מאמין בדברים ששירה בזה להם, ורואה בהם ״רוחניות בשקל״.
במהלך הקריאה, גם אני, כמו שירה, נעתי מקצה לקצה, במעין מטוטלת, בין הרצון לעזוב את הספר (רצון שעבר לי מהר מאוד), לבין הדיבור הפנימי שלי שאמר:״רגע, תני הזדמנות, הרי הוא מעניין אותך הספר. אחרת לא היה מרגיז אותך״ בדיוק כמו שירה שהשתכנעה לתת הזדמנות למערכת היחסים המוזרה שלה עם מיכאל.
האם היתה זו ההחלטה הנכונה עבור שירה? תצטרכו לקרוא כדי לגלות.
האם היתה זו ההחלטה הנכונה עבורי? כן.
כבר מזמן למדתי על עצמי שאם משהו מעורר בי התנגדות, שווה לי לבדוק -מה יש בו שגורם לי להתנגד?
אני חושבת שבמקרה הזה הוא הפחיד אותי. לא במובן של ספר מתח מפחיד, אלא בכך שהוא לוקח באמת למקומות עמוקים, של רוחניות בכלל, והקשר שלה לחיים שלי בפרט.
אחד הנושאים שעולים בצורה חזקה מאוד בספר היא על השפעתן העמוקה של מילים, עד כדי שהן בוראות מציאות ולא רק מפרשות אותה, נושא שמעסיק אותי מאוד בשנים האחרונות.
הפחיד אותי לגלות עד כמה נכון הזמן בו הוא הגיע אלי, בשיאו של תהליך לימוד עצמי שאני עוברת בשנים האחרונות, מאז אובחנה אצלי פיברומיאלגיה.
ואם כבר הזכרנו את ידידי הפיברו, כאילו לא די שהשאלות בהן מתחבטת שירה מהדהדות לי שיחות שלי עם עצמי או עם חברותי ללימודים, גם למיכאל יש פיברו, והפיברו שלו אכזרי בהרבה משלי. גם כאן נוצרה בי כמובן התנגדות, כי מי רוצה תזכורת לכך שמצבו הבריאותי יכול להדרדר מאוד?( ובכל זאת אני זוכרת שגם בלי הספר כולנו יכולים לדעת רק מה קורה כאן ועכשיו) מה גם שמציאות שאני חיה איתה כבר כמה שנים ורגילה אליה מוצגת בספר פתאום כמחלה מדאיגה ומוזרה, והחיים שלי רחוקים מלהיות כאלה. יחד עם מאוד הבנתי והסכמתי עם הקשר בין חדות חושים קיצונית, שמאפיינת את מיכאל ( וגם את שירה, כשהיא מסכימה להרפות ולקבל את הכשרון שלה) ובין הפיברו, כמו בין מצבו הרגשי לזה הגופני.
הקריאה בספר היתה לי כמו טיול במחוזות שחלקם מוכר עד כאב, חלקם זר לחלוטין, מפחיד ומפתה במידה זהה.
משהו בדרך בה הספר כתוב נגע בי בקצות העצבים(פיברו ועצבים חשופים הם חברים טובים) וגרם לי לחזור ולקרוא אותו בכל פעם שחזרנו למלון כדי לנוח.
באחד הפרקים שירה מגלה כיצד טקסט מאוד אישי שכתבה מתוך הכאב הפרטי שלה הפך להיות טקסט שמשפיע לטובה על אנשים רבים, כשקראתי את זה הרגשתי כאילו מישהו שם למעלה, בחדר התסריטים של אלוהימה משתעשע בי, מכניס לספר שיחות שלי עם עצמי.
יתרה מזאת, באחד הימים כשבני התלונן על צוואר תפוס שמתי לב להפתעתי שאני עושה בדיוק מה ששירה למדה לעשות, נוגעת במקום הכואב, מתרכזת ומדמיינת איך הכאב מתפוגג. ההפתעה היותר גדולה היתה כשהכאב של בני עבר.
מפחיד? קצת. מלהיב? יותר.
לסיכום- אני שמחה שקראתי אותו, יש לי הרגשה שהוא עוד ילך איתי לא מעט.