זה השבוע הכי קשה בשנה, בין יום השואה ליום הזיכרון לחללי צה״ל ונפגעי פעולות האיבה. משנה לשנה הוא קשה יותר, כי זה לא נגמר, כי כל שנה מתווספים עוד ועוד. לשבוע הזה בחרתי שיר של ריקי דסקל, מתוך ספרה ״כמות שהוא״ ( הוצאת עם עובד)
בכל פעם שקראתי אותו הלך הכאב וחלחל. בבית הראשון נפרט השכול לפרטים, הופך את המושג הכוללני הזה לכאב נוכח, כי גם הכאב נמצא בפרטים הקטנים.
הבית השני מתחיל לכאורה באופטימיות רק כדי להפתיע עם סוף שמקבע את האובדן.
עוף החול
״שָׁם
לֹא הוֹפְכִים מֵעֶלֶם
שְׁזִיפֵי זְקָנוֹ סְמִיכִים וּשְׁחֹרִים
לְגֶבֶר שֶׁצְּדָעָיו מַכְסִיפִים.
כָּאן
סוֹבְבִים שָׁנָה אַחַר שָׁנָה אֶת קִבְרוֹ
כִּנְמָלִים אֶת פֶּתַח קִנָּן
וְהַזְּמַן מְסַמֵּן אוֹתוֹתָיו
בְּצַוַּאר מִתְגַּיַּד שֶׁל אִשָּׁה
בְּמַבָּט נָסוֹג שֶׁל אִישׁ
בְּחָלָל פִּתְאוֹם שֶׁל גּוּף
כְּמַפְתֵּחַ אָבוּד
בְּאִם וְאָב חֲלוּשִׁים
כְּנוֹצָה בְּסִדְקֵי הַשְּׁבִילִים.
מָחָר אֶרְאֶה דְּרוֹר פָּעוּט וּמֻשְׁלָם
מְנַתֵּר מִצֵּל שֻׁלְחָן אֶל מִסְעַד כִּסֵּא
אֶל מִשְׁטַח פְּסֵיפָס בְּבֵית קָפֶה
מְנַקֵּר וְאוֹמֵר סְלִיחָה
לְעוֹלָם לֹא אֶהְיֶה עוֹף הַחוֹל שֶׁעָלָיו
אַתֶּם חוֹלְמִים בַּלֵּילוֹת טְרוּפֵי שֵׁנָה.״
