הרקמה שבינינו

אחד העקרונות שלמדתי במסגרת לימודי NLP ועוזר לי מאוד בחיים הוא ״גם וגם״ החיים, על פי רוב אינם דיכוטומיים, יש לא מעט מקרים שפעם חשבתי שהם ״ או שחור או לבן, או כך או ההיפך״ וההסכמה של המוח, לאחר תרגול כמובן, לפחות לבדוק אפשרות של גם וגם, הגמישות הזו הוסיפה איכות נעימה לחיים שלי.

ולמה נזכרתי בכך?  טוב ששאלתם:)

ספרה של גילה בלפר ״הרקמה שבינינו״ הוא דוגמא לגמישות כזו. הספר משלב בתוכו שני ז׳אנרים- ספרותי ועיוני.  הראשון , סיפור אישי של מי שגדלה כאן בארץ, למשפחה שעלתה מתימן, ומגיל צעיר מאוד התבוננה במערכות היחסים סביבה ובעיקר באלה של הוריה, הוא גם סיפורן של דיעות קדומות, על עדות שונות, על מקומן של נשים, על מהותה של זוגיות, זיכרונות אישיים שנוגעים בזיכרונות הקולקטיביים של כולנו. כך למשל כשמסתיימת מלחמת ששת הימים והילדה הקטנה מגלה ששכנה האהוב נהרג במלחמה היא בוכה וצועקת״ זה לא נקרא ניצחנו אם ירמי מת״ ואני מגלה שהלחי שלי רטובה.

החלק הסיפורי ממשיך ומלווה אותה עד לבגרותה כמטפלת זוגית, ובודק גם את הזוגיות שלה עצמה.

בתוך כך היא מגלה תוך שיחה עם בן זוגה מטפורה נפלאה למערכות יחסים, ומפתחת בעקבות כך מודל, אשר מוצג בחלקו השני של הספר, החלק העיוני.

המודל מדבר על הקבלה בין מערכות יחסים אשר הן לבין רקמת החיבור בגוף. רקמת החיבור היא הרקמה התומכת, מחברת ותוחמת בין איברי הגוף השונים. המודל מציע להתבונן בצורה דומה על מערכות יחסים.

כך למשל, השלד, חלק מרקמת החיבור שנועד לתת בסיס יציב ״ הוא כמו אבן היסוד- עליו מערכת היחסים שלכם נבנית. הוא הבסיס של כל הדברים. כשהם ברורים וגלויים, הם יהיו הדברים שישמרו וייצבו את היחסים בינכם.״

או בהמשך:״ איברים בריאים יודעים מה התפקיד שלהם, ואיך ובמה הם תורמים לכל הגוף. הם לא מנסים להיות כמו איבר אחר. כאשר אני מתרגמת את זה לתכונה חשובה של בני אדם, אני מוצאת שזו היכולת להיות אותנטים: להיות מי שאנחנו ומה שאנחנו מסוגלים ויכולים לתת לקשר.״

דוגמא אחרונה״ שום איבר בגוף האדם לא יכול להתקיים לבדו. כל האיכויות שלו לא יכולות לבוא לידי ביטוי בלי החיבורים והקשרים לאיברים אחרים באמצעות רקמת החיבור. מכאן אני לומדת על ענווה, אינטראקציה ותקשורת, הבונות משהו גדול יותר מעצמנו בנפרד.״

גם בחלק הסיפורי, חלקו הראשון של הספר שזורות בתחילת כל פרק תובנות לגבי ההקבלה הזו, מעין הכנה לקראת חלקו השני של הספר.

השילוב בין שני החלקים הוא סינרגטי, השלם גדול מסך חלקיו.

החלק הראשון מלבד היותו מעניין ומעורר סקרנות והזדהות הוא גם בסיס שנותן חיים לידע התאורטי, כשמגיע החלק השני גם אלה מאיתנו שאינם אנשי מקצוע או חובבי הספרים העיוניים כבר יצרו קשר כל כך טוב עם המספרת שהם מוכנים לשמוע ממנה גם על המודל העיוני. בשפה המקצועית קוראים לתהליך הזה ראפור, והוא הכרחי לתהליכי הנחייה והובלה.

זה בדיוק מה שגילה בלפר עושה בספר הזה, שמה את עצמה בפתיחות, באותנטיות, יוצרת אמון והזדהות ומבלי שנשים לב יצרה סדק דרכו נכנס האור, כדברי לאונרד כהן.

אני אהבתי, את המודל, ואת הספר.

ולקראת סופשבוע קבלו גם את השיר שהכי מתאים לספר הזה