שרית פלייןהמלצה חמה על ספרו של ג׳ם לסטר ״שטום״ ( הוצאת תמיר/סנדיק)
בבוקר יום ההולדת שלי התעוררתי בתחושת הודיה עמוקה, אחרי ימים ארוכים של כאבים מאתגרים במיוחד, ביקשתי אמש לפני שנרדמתי רק יום אחד של הפוגה, כשהבנתי הבוקר שהתפילה נענתה, לקחתי את המחברת שליד המיטה, וכתבתי רשימה ארוכה של דברים שעליהם אני מודה. אחד הסעיפים היה הספרים הנהדרים שאני זוכה לקרוא, חלקם הופכים להיות חלק ממני, מהעבודה הפנימית שלי, שמחזקת את הרוח גם בימים שהגוף מאתגר.
הספר ״שטום״ הוא בדיוק ספר כזה.
כתב אותו ג׳ים לסטר( הוצאת תמיר/סנדיק), אב לבן אוטיסט בתפקוד נמוך, בהתבסס על חייו שלו.
כפי שהוא עצמו כותב, לא מדובר על ״איש הגשם״ או ״המקרה המוזר של הכלב בשעת לילה מאוחרת״
אוטיזם בתפקוד נמוך נראה ומתנהג שונה לחלוטין מתפקוד גבוה, הרבה מעבר לפער שבין המילים התמימות האלה, גבוה מול נמוך.
הפער הזה שבין המילים לבין האמת הוא אחד הנושאים שעולים בספר, האוטיזם מקצין את התופעה, אבל ככל שאני מתעסקת יותר במילים כך אני מבינה יותר עד כמה הן קטנות לעיתים אל מול המציאות, הרגשות, התחושות.
מעט על העלילה ללא ספוילר:
בן ואמה ג׳ול הם הורים לג׳ונה בן העשר, והטיפול בו תובעני כל כך עד שהם עומדים על סף קריסה, כל אחד מהם במסלול התרסקות משלו
התקווה היחידה בה הם נאחזים הוא בית ספר מיוחד לילדים בדיוק כמו בנם, בתנאי פנימיה, שם יוכל בנם לקבל את כל הטיפול והחופש בתנאים שמתאימים לו אלא שהרשויות מסרבות לממן את השמתו שם, והם מגישים ערעור לבית המשפט.
אמה, עורכת דין במקצועה מספרת לבעלה, כי סיכוייהם של אבות יחידנים לזכות בערעור גבוהים בהרבה מבחינה סטטיסטית מכל שאר המקרים.
הם מחליטים להתחזות לזוג פרוד, אמה מרבה בנסיעות ארוכות כחלק מעבודתה, וג׳ונה נשאר עם בן. הם עוברים לגור עם הסב, אביו של בן.
הכתיבה של לסטר קולחת, (כך גם התרגום של גיא הרלינג) ויש בה כנות נוקבת שמעוררת בי מנעד של רגשות, כאב נוקב, כעס, חמלה, והוקרת תודה על מזלי הטוב.
כן, האוטיזם הוא ציר ראשי בספר הזה, אבל כמו בכל ספר טוב יש בו הרבה מעבר לציר הראשי:
זה ספר על שני דורות של בנים שננטשו על ידי אמם, אבל יותר מכך זה סיפור על כך שאין אהבה אמיתית, ללא אהבה עצמית ועל כך שלפעמים, הדבר הכי טוב שאתה יכול לעשות עבור הילד שלך, הוא לשים את כל העולם, כולל הילד עצמו על hold, בדיוק כמו שמנחים אותנו בטיסות- במקרה חירום, על ההורה להרכיב את מסיכת החמצן קודם כל לעצמו כדי שיוכל לדאוג לילד ולשים לו מסיכה.
זה סיפור על אהבת אב שיש לה מאפיינים אחרים מאהבת אם( מה שכמובן לא מרמז שהיא פחות חזקה)
״ואבות מצאו את עצמם מאז ומעולם לכודים בין החלומות שאבא שלהם חלם עבורם לבין אלה שהם חולמים עבור הילדים שלהם. זו שטות להאמין שאפשר להחזיק את שניהם בזרועות מתוחות לצדדים, כמו מאזני צדק.״
זה סיפור על שפה ללא מילים ג׳ונה לא מדבר, ובכל זאת הוא מקבל בספר קול משלו.
זה סיפור שלצד האהבה והכאב יש בו הומור.
״מישהו אמר לי משהו בשבוע שעבר: ׳רגל אחת שלך בעבר והרגל השנייה בעתיד, את משתינה על ההווה׳ היא אומרת.
׳מי זה היה, הדלאי לאמה?׳
׳אבל זה נכון, לא? יש לנו בעצם רק את היום׳ ״
ואחרי הכל זה מה שיש לכולנו, רק את היום, ומחר יהיה לנו את מחר.
אומרים שביום ההולדת יש כוח מיוחד לברכות של מי שחוגג, אז אני מברכת את כולכם, שתזכרו לומר כל בוקר תודה על כל מה שתבחרו להודות עליו, ולזכור שכלום לא מובן מאליו.
שתזכו ונזכה כולנו לעוד ועוד ספרים כמו ״שטום״, שפותחים את הלב, שגורמים לנו לרצות להיות אנשים טובים יותר.