אתחיל מגילוי נאות- איריס אליה כהן, היא העורכת המופלאה שלי וחברה אהובה. יחד עם זאת- אני ממש בטוחה שכל מילה שאכתוב בפוסט הזה מהשורה הזו ואילך היתה נכתבת גם אילולא כך, יתרה מכך, האהבה שלי אליה התחילה מהכתיבה.
בפוסט על ספר השירים הקודם שלה, ״שחרחורת״ ציינתי את העובדה שהיא זו שהחזירה אותי לקרוא שירה.
ספרה החדש כשמו כן הוא ״פלא״. בדיוק כמו הכותבת עצמה, הוא מלא בהשתאות. לא רק מיופיו של העולם, כי אם גם מכאביו, מעוצמת הרגשות,מדברי הילדים, ובעצם מכל רבבות הפריטים שיוצרים את הפלא שקרוי החיים.
נדמה לי שיותר מכל דבר מה שהופך את ספריה של איריס לפלאי פלאים, הוא שהפרוזה שלה פואטית, והשירה שלה מספרת סיפור.
זו שירה שמתבוננת, החוצה ומיד פנימה חזרה. לעונות השנה, לזוית הצמיחה של העץ, לצבע השמיים אין משמעות ללא ההשתקפות בתוך הנפש, וללא ההרהור על הנפש כחלק מאותו טבע.
השירה שלה, מבחינה היטב בכאב, ותעיד על כך הפואמה המיוסרת ומייסרת ״יולדות״ (אליה אתייחס בהמשך), אך היא אינה מצליפה במרירות, או מתעטפת בגלימת הציניות. היא מגישה את הכאב, כמו את האהבה, סומכת על הקוראים שלה, וסומכת על מושא הכתיבה שיש בו עוצמה מספיקה לעמוד בזכות עצמה, ללא צורך במחוות מלודרמטיות או התחכמויות.
היא מזמינה את הקורא לחוות את פלאי העולם דרך עיניה, גם כשהן דומעות בייסורים וגם כשהן בוהקות בתשוקה.
הפואמה ״יולדות״ אחת מתוך שלוש פואמות כפי שאמרו כבר לפני היא יצירת מופת, ומן הראוי לחלק אותה בכל קורס הכנה ללידה, לרופאים, למיילדות, במחשבה שניה ראוי ללמד אותה בשיעור הראשון בכל בית ספר לרפואה ובכל בתי הספר למגדר.
אני, שילדתי רק בניתוח קיסרי וחוויותי היו שונות מעט, עדיין מצאתי את עצמי מזדהה, דומעת, ומוכרחה לעצור בין עמוד לעמוד. אמנם שמעתי סיפורי לידה לא מעטים, חלקם איומים, וכמי שעברה דרך ארוכה במסלול ההורמונים אל האימהות בוודאי לא זרה לי הגישה הזו, המפקיעה את גופך ונשמתך ממך, לטובת המומחים, ואת עצמך הופכת להיות משהו שבין כלי קיבול לילדה נזופה( אגב, ״זכיתי״ בגישה כזו מאחיות, טכנאיות ורופאות לא פחות מאשר ממקביליהן הגברים) ועדיין הקריאה של הפואמה הזו, יצרה בי משהו אחר.
איך היא עושה זאת? על ידי שימוש בטקסטים ומוטיבים מוכרים מעולמות אחרים בתוך סיפור הלידה המסויים שלה.
כך מתחילה הפואמה עם ״בראשית ברא אלוהים״ ואם נדמה לכם שזה משום שלידה היא בריאה, מגיע ההמשך ומראה:
״וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת הָרוֹפְאִים
וַיַּנִּיחֵם בְּתוֹךְ בֵּית הַחוֹלִים
כִּמְאוֹרוֹת גְּדוֹלִים.
לִמְשֹׁל.״
בהמשך הפואמה , ואולי בשל מרחק הזמן שחלף, מתאפשר מעט הומור, והוא, בדיוק כמו הפוגה בין הצירים, מאפשר לנשום:
״חֲמִשָּׁה מַצְבִּיאִים נִכְנָסִים אֶל הַחֶדֶר:
הָרִאשׁוֹן, מְפַקֵּד מַחְלָקָה, בִּמְקוֹם אִישׁוֹנִים, אַתְּ רוֹאָה
דְּאָגָה עֲמֻקָּה. הַשֵּׁנִי, עַל תֶּקֶן הַסְּגָן, דַּוְקָא מְחַיֵּךְ
לוֹקֵחַ לָךְ זְמַן לְהָבִין: לֹא אֵלַיִךְ,
אֶלָּא לָאָחוֹת הַ"מְּתוּקָה", שֶׁבְּדִיּוּק הֻזְעֲקָה
הַשְּׁלִישִׁי, (סְגַן הַסְּגָן)
נִצָּב בַּפִּנָּה כְּמוֹ פִּיזָה, גָּבוֹהַּ
נָטוּי עַל צִדּוֹ, מָט
לִנְפֹּל״
ועוד בהמשך , משתמשת אליה כהן בפראפרזה על שירי קרב כגון ״גבעת התחמושת״ כדי לתאר את הלידה ומזה דווקא לא אתן לכם טעימה, כי יש דברים שחייבים פשוט לחוות במלואם, אבל האמינו לי שהחיבור הזה מצמרר ומייצר חנק בגרון.
אם נדמה לכם שהספר מדכא, ממש לא כך הוא, שכן הספר כאמור אינו רק הפואמה הזו, מה גם שגם הפואמה הזו אינה רק כאב ומחאה, אלא יש בה ריפוי, ריפוי לכותבת ולקוראות(אולי גם לקוראים?).
ריפוי שמוביל אותי לשיר אותו בחרתי לסופשבוע זה, השיר הלפני אחרון בספר, נדמה לי שהוא מדבר יפה בעד עצמו:
שִׁירָה אֵינָהּ אֶלָּא תְּפִלָּה
״אֲנִי זוֹכֶרֶת אֶת הַיּוֹם שֶׁבּוֹ לָמַדְתִּי
לִכְתֹּב, הָאוֹתִיּוֹת נָטְפוּ כִּדְבַשׁ,
מִלִּים הָיוּ לִמְאוֹרוֹת
בְּתֹם מִשְׁפָּט שָׁלֵם הָיְתָה לִי חֲגִיגָה
חָשַׁבְתִּי, כָּך בָּרָא הָאֱלֹהִים
אֶת תֹּהוּ הָעוֹלָם
מִבְּרֵאשִׁית.
שִׁירָה אֵינָהּ אֶלָּא תְּפִלָּה,
אֶפְשָׁר לִקְשֹׁר אוֹתָהּ
כְּטוֹטָפוֹת, לִרְכֹּן מוּלָהּ אוֹ לְהַכּוֹת בָּהּ
בְּחָזְקָה
בְּדֹפֶן הֶחָזֶה,
אֶפְשָׁר לָשִׂים אוֹתָהּ בַּלֵּב, בַּפֶּה,
אֶפְשָׁר לִשְׁתּוֹת אוֹתָהּ
לִשְׁפֹּךְ אוֹתָהּ עַל דַּף
עַל הַקּוֹרְאִים, עַל אֱלֹהִים
וְאָז לְהֵרָגַע.״
לסיום בנימה אישית, הכי קשה לכתוב על ספר מצוין כל כך, נדמה לי כי כל מה שכתבתי כאן רק מתקרב לחוויה האמיתית, אז פשוט- קראו אותו, הוא פלא!
