על ״שיבת הבית ונדודיו״ כתבתי בעבר כאן.
אל ספרה זה של דיתי רונן, אני חוזרת מדי פעם, נותנת לאצבעות להחליט במקומי בצורה מקרית באיזה עמוד לפתוח אותו, העיניים קוראות והלב ננגע (יש מילה כזו? אם לא זה בדיוק הזמן להמציא אותה)
כשחשבתי מהו השיר איתו אני רוצה לסיים את השנה במדור ״שיר לסופשבוע״ שלחתי שוב את אצבעותי לטיול, והן מצאו את הרגע הקסום הזה, שבו השיר כל כך מדוייק עבורי, עד שנדמה לי שעבורי הוא נכתב.
״אֲנִי אוֹטוֹטְרוֹפִית
בִּמְקוֹם עִם כְלוֹרוֹפִיל
אֲנִי עוֹשָׂה פוֹתוֹסִינְתֵיזָה
עִם מִלִּים.
כָּכָה אֲנִי נוֹשֶׁמֶת.״ מתוך ״שיבת הבית ונדודיו״ /דיתי רונן
אני, שכל חיי, לפחות מאז שאני זוכרת את עצמי שומעת את המשפט המתסכל:
״ נו באמת, זה סך הכל מילים, מה את עושה עניין?״ או ״מה זה משנה? זה רק עניין סמנטי״ וכל בני דודיהם המעצבנים של משפטים אלה, פתאום מוצאת את הדימוי הזה ומחייכת בשמחה. יש לפחות אדם אחד בעולם הזה, שמבין בדיוק את חשיבותן וכוחן של המילים עבורי.
האמת היא, שיש יותר מאדם אחד כזה, ואני בטוחה שכל אחד מאותם אנשים יתחברו לשיר הזה, אבל יתרה מכך, גם מי שאינו חש כך כלפי המילים, יוכל להבין את אלה מאיתנו שכן.
המטפורה המופלאה הזו של צמחים ותהליך הפוטוסינתיזה, היא עצמה מאווררת לי את מערכת הנשימה.
ועוד שיר באותו עניין, עוצמתן של המילים. בכוחן ליצור נשימה כפי שקראנו קודם, אך בל נשכח, בכוחן גם להרוס.
״וּמַהוּ בִּכְלָל בַּיִת?
מִבְנֶה
מֻנָּח עַל יְסוֹדוֹת
הַגּוּף וּבְרִית הַמִּלָּה.
אִם גּוּף רִאשׁוֹן
יֹאמַר לְגוּף שֵׁנִי
מִלָּה כְּמוֹ עִזְבִינִי
יִפְעֲרוּ הַסְּדָקִים אֶת לֹעָם
יְמוֹטְטוּ אֶת הַקִּירוֹת
וְהַבַּיִת יֶחְרַב
עַל יוֹשְׁבָיו.״ מתוך ״שיבת הבית ונדודיו״ /דיתי רונן
איזה שימוש נפלא בדו משמעות- ברית המילה, אותה ברית ראשונית שבין אברהם לאלוהים, זו הנמשכת, יש האומרים, עד ימינו אנו, וברית המילה שבין אדם לאדם, הברית של מערכת היחסים, שבה מילים משמשות להצמחה, לאהבה, לתקשורת, לשיקוף של מה שבין השניים.
כל מערכת היחסים, על פי השיר הזה, נשענת על אותה ברית. ברית שמשתקפת במילים. ולעיתים, מילה אחת ממוטטת הכל ואז נחרב הבית על יושביו.
כלומר, לא רק הבית נחרב, גם יושביו. נכון שאין צורך שאמשיך לכתוב? רק אתן לכם לקרוא שוב, ולהתפעם כמוני.
שתהיה לכולנו שנה של מילים שמביאות איתן חמצן טהור, מצמיחות, בונות, ומעצימות, מטפחות את הבית שבתוכנו.
