המשוררת ללה נולדה בקשמיר במאה הארבע עשרה. על ספרה ״שיר עירום״ אותו תרגמה לעברית הדס גלעד, וערכה טל ניצן, כתבתי בעבר כאן.
היום חזרתי אליו שוב, ובחרתי מתוכו שיר נוסף, לסופשבוע זה. הנה הוא:
״מִיתוֹת וְלֵדוֹת מוֹסִיפוֹת לְהִתְחוֹלֵל
בְּתוֹךְ הַהַכָּרָה הָאַחַת,
אַךְ רֹב הַבְּרִיּוֹת אֵינָן מְבִינוֹת כָּרָאוּי
אֶת מִשְׂחָקוֹ הַטָּהוֹר שֶׁל כּוֹחַ הַיְּצִירָה,
וְכֵיצַד בְּתוֹכוֹ, הֵם יַחַד כֻּלָּם
מְאֹרָע אֶחָד.״ מתוך ״שיר עירום״/ ללה הוצאת חדקרן
לפני שאתייחס לשיר עצמו, אני רוצה להתייחס לרגע לתרגום. הדס גלעד תרגמה את הספר מאנגלית, מתרגום שבוסס על תרגום קודם לאנגלית משנת 1920.
הטקסט המקורי של ללה עבר בעל פה, בניב קשמירי ובתעתיק סנסקריט.
עבודת התרגום בכלל, ושל שירה בפרט היא אמנות בפני עצמה.
על המתרגם לשמור לא רק על התכנים אלא אף על האמצעים הפואטיים, ולעיתים כשהתרגום מוצלח במיוחד, מופיעות פנינים כמו בשורה הזו:
״מִיתוֹת וְלֵדוֹת מוֹסִיפוֹת לְהִתְחוֹלֵל״
איזה יופי של כפל משמעות יש במילה להתחולל. גם במשמעות של להתרחש, וגם במשמעות של מחול, ריקוד.
מיתות ולדות יכולות להתרחש, אבל הן יכולות גם להיות חלק ממחול מיוחד, מחול של יצירה.
נכון שזו פנינה של תרגום?
ומהן אותן מיתות ולידות?
בעיניי לא מדובר במוות ולידה ממשיים.
מאחר ונאמר שהן מתחוללות בתוך ההכרה, אני מבינה את זה כרעיונות שנולדים ומתבטלים, אפשרויות שגלומות בתוך יצירה.
כוח היצירה, אותו מכנה ללה, ובצדק לדעתי, כוח טהור, הוא אותו כוח המאפשר לכל היצרים לבוא לידי ביטוי.
זהו אותו כוח שמאפשר יצירת חיים, ואותו כוח שעלול גם להרוס, לזרוע מוות.
הכוח עצמו הוא טהור, לא הוא זה שעושה שימוש לטובה או לרעה.
כוח היצירה הוא אנרגיה קסומה הטמונה בכולנו. מה נעשה עם אותה אנרגיה?
זה כבר תלוי בנו, לא באף גורם חיצוני.
כמה עצוב לדעת ש:
״רֹב הַבְּרִיּוֹת אֵינָן מְבִינוֹת כָּרָאוּי
אֶת מִשְׂחָקוֹ הַטָּהוֹר שֶׁל כּוֹחַ הַיְּצִירָה,
וְכֵיצַד בְּתוֹכוֹ, הֵם יַחַד כֻּלָּם״
כולנו, כך אומרת ללה, חלק מכוח אחד, חלק ממאורע אחד.
גם הבחירה במילה מאורע היא פנינה בעיניי.
מאורע הוא משהו חד פעמי.
כך גם החיים שלנו, נכון?
סופשבוע של יצירת טוב לכולנו
