״חיבוק-גדול״ ספרו של רומן גארי (אמיל אז׳אר)

״חיבוק-גדול״ ספרו של רומן גארי, בהוצאת עם עובד, הוא ספרות יפה במיטבה.

הוא לא דומה לשום ספר אחר שקראתי, גם לא לספריו האחרים של רומן גארי, הידוע גם כאמיל אז׳אר.

״חיבוק-גדול״ דורש מהקורא להניח בצד את ההגיון ולהתמסר לחוויה מסוג אחר. ככל שמתקדמים בעמודי הספר כך הולכת הדרישה ועולה, כך גם הולך הקסם וגובר.

הוא מיועד למיטיבי לכת, אבל איזה נוף נפלא נשקף כל הדרך!

מעט על העלילה ללא ספוילר

קוזן הוא סטטיסטיקאי פריזאי המגדל בביתו פיתון ענק.

הוא מאוהב במדמואזל דרייפוס, אישה שחורה העובדת באותו משרד איתו.

יתרה מכך, הוא משוכנע כי מערכת היחסים ביניהם הדדית וכי הם עומדים להתחתן. במציאות הוא פוגש אותה פעם ביום במעלית. הם כמעט ולא מחליפים ביניהם מילים.

כל דבר אחר שאספר לכם על העלילה עלול לקלקל, אבל האמינו לי שיש עוד הפתעות לא מעטות.

הספר ראה אור לראשונה בצרפת, והתפרסם תחת שם הכותב  אמיל אז׳אר. זהו שמו הבדוי של רומן גארי, אשר לתחושתו לא היה מוערך בחוגי הספרות הצרפתית ולכן בחר לפרסם תחת שם חדש.

אחרי ״חיבוק-גדול״ ראו אור גם  ״כל החיים לפניו״ ״פסבדו״ ו״חרדתו של המלך סלומון״.

״חיבוק-גדול״ עורר סקרנות וסערה גדולות, סביב השאלה מי כתב את היצירה החדשנית ומיוחדת הזו.

הספר רואה אור עכשיו לראשונה בעברית, בתרגומה של דורית שילה.

דמותו של קוזן השונה מכל דמות מבחינות רבות כל כך, מדברת גם בשפה שהיא המצאה שלו, אותה מכנה המתרגמת ״קוזנית״.

אין ספק כי זהו אתגר לתרגם ספר כזה, ודורית שילה עמדה בו בכבוד רב.

למרות מוזרותו הרבה של קוזן, כולל דרך מחשבתו והתבטאותו, ולמרות שהספר נכתב לפני למעלה מארבעים שנה, השפה קולחת ונהירה, ומצליחה לשמור על הוירוטאוזיות של גארי.

כאמור, הספר לא דומה לשום ספר אחר, הדמות נמצאת על הגבול שבין שפיות לאי שפיות, ובחלקים לא מעטים הגבול נחצה. חלקים מהעלילה מתרחשים רק במוחו הקודח.

עשרים או אולי שלושים העמודים הראשונים אתגרו אותי, ולשמחתי לא ויתרתי.

גארי, או אז׳אר כותב בגאוניות מעוררת קנאת סופרים והתפעמות. לא פעם חלפה בי המחשבה – יא אללה, איך הוא עושה את זה? מאיפה הרעיון הזה?

פעם או פעמיים במהלך הקריאה שמעתי את עצמי מפטירה בקול ״מה?!״

״חיבוק-גדול״ הוא ביקורת חברתית נוקבת, אשר למרות שנכתבה ב1974, רלבנטית היום לא פחות.

גארי משתמש בהקצנה, עד לגבול ההזייה. דווקא ההליכה אל הקצה מאפשרת התבוננות אל ה״נורמלי״ ובחינה שלו ללא התגוננות.

זהו ספר על בדידות עצובה של אדם אחד המוקף מיליוני אנשים.

על השאיפה להיות כמו כולם ומחירה. על גזענות ודיעות קדומות.

על השפעותיה של מלחמת העולם השניה. על החיים המודרניים ומנוכרים.

אין לי ספק שבקריאה נוספת אמצא תֵמות(נושאים שמופיעים לאורך היצירה) נוספות בספר.

ואם במקרה עוד לא השתכנעתם, הנה שני ציטוטים לדוגמא:

״הורי הלכו ממני כדי למות בתאונת דרכים, ואותי שמו במשפחה אומנת ואחר כך בעוד אחת, ובעוד אחת. אמרתי לעצמי, יופי, אני הולך לראות עולם.״

״בדיוק האותו זמן אגב ערכתי היכרות חשובה עם פרופסור צוּרֵס שגר מעלי עם מרפסת. הוא פסגת ההומינטריות. היה כתוב בעיתונים שבשנה שעברה הוא חתם על שבעים ושתיים עצומות מחאה, קריאות להצלה והפגנות של אינטלקטואלים. שמתי לב אגב שרק האינטלקטואלים חותמים, כאילו שלאחרים אין שמות. היה שם קצת מהכול: רצח עם, רעב, דיכוי. מעין מדריך משלן מוסרי עם שלושה כוכבים שאותם מעניק פרופסור צוּרֵס כשהוא חותם. זה הגיע למצב שאם יש טבח או שרודפים אחרי מישהו היכשנהו בעולם אבל פרופסור צורס לא חותם, זה לא מזיז לי, אני יודע שזה לא בא עם אחריות. אני צריך את החתימה שלו למטה כדי שתנוח דעתי. הוא צריך לְאַמֵּת, כמו מומחה לאמנות.״

תקראו לזה ציניות או סאטירה או ביקורת נוקבת, בעיניי זה גם מצחיק ובעיקר עצוב.

לא תמיד נעים להתבונן במראה שגארי מציב, אבל חשוב ומרתק.