saritflain
״יער אפל״ הוא ספרה החדש של ניקול קראוס.
מאז שקראתי את ״תולדות האהבה״ שלה חלפו לא מעט שנים, אני לא זוכרת כמעט כלום מהתוכן שלו, אבל אני זוכרת היטב את חווית הקריאה הנפלאה.
האם זה מה שיקרה בעוד שנים עם ״יער אפל״?
אני חושבת שבמקרה הזה אזכור גם את התוכן, ולו רק בגלל העובדה שהוא כל כך יוצא דופן, בחלקים אפילו מוזר.
מה שבטוח שאזכור את חווית הקריאה. ניקול קראוס כותבת נפלא.
כשהיא מתארת למשל את חווית הטיסה מניו יורק לתל אביב, נדמה לי שאני כרגע ממש על המטוס.
זה לא רק התיאור המפורט וציורי, אלה גם התובנות ששזורות בתמונה באופן אינטגרלי. ההתבוננות שלה מסקרנת, חכמה ועמוקה.
מעט על העלילה של ״יער אפל״:
ג׳ולס אפשטיין הוא יהודי אמריקאי עשיר מאוד, בן שישים ושמונה. בעקבות מות הוריו הוא עובר שינויים משמעותיים. במסגרתם הוא מגיע למלון הילטון בתל אביב.
במקביל, סופרת אמריקאית צעירה, אשר שמה לא מוזכר בספר, אך ניקול קראוס עצמה אמרה בראיון כי מדובר בבת דמותה, מגיעה גם היא לאותו מלון.
היא משאירה בביתה את בעלה ושני ילדיה, ומגיעה לביקור קצר כחלק מתחקיר לקראת כתיבת ספרה החדש, אך למעשה כמענה לצורך פנימי עז להתרחק ולשנות את חייה.
בארץ היא מתגלגלת לפגישה עם פרופסור לספרות, הרותם אותה לפרוייקט מחקר לגבי הסופר הידוע קפקא.
כפי שבוודאי הבנתם, זהו ספר ארס פואטי. הן בשל האזכור המאוד דומיננטי של קפקא, והן בשל ההתייחסות שלה לתהליכי הכתיבה שלה עצמה.
“מדוע בעצם באתי לתל אביב? בְּסיפור, אישה תמיד צריכה סיבה לעשות את הדברים שהיא עושה. גם כשנדמה שאין שום מוטיבציה, בהמשך תמיד מתברר — עקב אדריכלות מחוכמת של עלילה ותהודה — שהיתה כזאת. עלילה אינה יכולה לתמוך בחוסר־צורה יותר משאור יכול לתמוך בחושך — היא האנטיתזה לחוסר צורה, ולכן לעולם אין ביכולתה למסור חוסר צורה. כאוס הוא האמת האחת שהעלילה תמיד אנוסה לבגוד בה, כי ביצירת המבנים העדינים שלה שחושפים אמיתות חיים רבות, יש להעלים את מידת האמת הקשורה בחוסר לכידות ובחוסר סדר. יותר ויותר הרגשתי כאילו בדברים שאני כותבת דרגת התחבולנות עולה על דרגת האמת, שהמחיר של כפיית צורה על מה שביסודו חסר צורה דומה למחיר של שבירת רוחו של בעל חיים שאחרת מסוכן מדי לחיות איתו״
לא קראתי את ספריה הקודמים ״בית גדול״ ו״אדם נכנס לחדר״ ואין לי מושג למי מהם היא מתייחסת, אבל אהבתי את הכנות וההומור עצמי בפיסקה הבאה:
“רציתי לכתוב את מה שרציתי לכתוב, כל כמה שיפגע באנשים, ישעמם, יאתגר או יאכזב אותם, ולא אהבתי את אותו חלק בי שביקש לרַצות. ניסיתי להיפטר ממנו, וברמה מסוימת הצלחתי: הרומן הקודם שלי שיעמם, איתגר ואיכזב מספר מרשים של קוראים.”
ב״יער אפל״ יש רבדים רבים, מה שהופך אותו לספר למיטיבי לכת ומומלץ למי שאינו חושש ממעמקים.
מלבד ארס פואטיקה תמצאו בו גם פסיכולוגיה ומטפיזיקה, קבלה ויהדות.
זה ספר על האומץ לכת למקומות שאינם מובנים, להסכים לא להבין ולא לדעת, לשחרר את המקום היודע, ההגיוני , הראליסטי בתוכנו.
זה בדיוק מה שנדרש גם מהקורא כדי להנות.
אני הסכמתי ונהניתי, גם אם אני לא בטוחה שהבנתי הכל לפרטי פרטים. אולי אבין בקריאה שניה, או בשיחה עם מי מכם שיקרא את הספר.
אולי לא אבין. זה לא גורע מהיכולת שלי להתפעם ממנו.
הציטוטים הבאים אולי יסבירו טוב ממני מדוע.
“המוות היה קטן מדי לאפשטיין. במבט לאחור, אפילו לא אפשרות של ממש. בחיים הוא מילא את כל החדר. הוא לא היה גדול, רק בלתי ניתן להכלה. היה יותר מדי ממנו; הוא עלה על גדותיו שוב ושוב. הכול נשפך החוצה: התשוקה, הכעס, ההתלהבות, הבוז לאנשים והאהבה לכל המין האנושי. הוא גדל והתחנך במרחב של ויכוח ונזקק לו כדי לדעת שהוא חי.”
“לאפשטיין היתה שורה ארוכה של בני חסות. הוא נשף את עצמו לתוכם, הם גדלו וגדלו, כמו כל מי שהוא בחר לאהוב. בסופו של דבר התעופפו כמו בלון במצעד של “מייס׳יס”. אבל יום אחד היו נתקלים באחד מענפי המוסר הגבוהים של אפשטיין ומתפוצצים. מאותו רגע ואילך, שמם היה מוקצה. “
“ליד השולחן הכי רחוק בפינה ישב איש קטן עם כותרת אוורירית של שיער לבן; כל הצבע נשאב כלפי מטה אל תוך גבותיו הכהות הסבוכות. שני תלמים עמוקים נמתחו מעט מעל נחיריו לכל אחת מזוויות פיו, שפנו בחדות כלפי מטה. הרושם הכללי היה של חומרה בלתי הפיכה למראה, עד שהגיעה לסנטר שנזקר כלפי מעלה בהתרסה גאה.”
ואחרון חביב(למרות שיכולתי לצטט עוד ועוד)
“מאז דקארט הידיעה הלכה והתעצמה למדרגה דמיונית כמעט. אבל בסופו של דבר היא לא הובילה לשליטה בטבע ולבעלות עליו כפי שדקארט תיאר לעצמו, אלא רק לאשליה של שליטה ובעלות עליו. בסופו של דבר נהיינו חולים מרוב ידיעה. אני ממש שונאת את דקארט, ואף פעם לא הבנתי מדוע יש לתת אמון באקסיומה שלו כבסיס מוצק לכול. ככל שהוא מרחיב את הדיבור על הליכה בקו ישר כדי לצאת מהיער, כך קוסם לי יותר ללכת לאיבוד ביער הזה, שפעם חיינו בו מתוך פליאה והבנו אותה כדרישת קדם למודעות אותנטית להוויה ולעולם. עכשיו אין לנו ברירה אלא לחיות בשדותיו הצחיחים של ההיגיון, ובאשר לבלתי נודע שפעם שכן מתנוצץ בשוליו הרחוקים ביותר של מבטנו, תיעל את פחדנו אבל גם את תקוותנו וכמיהתנו, לא נותר לנו אלא להתייחס אליו בסלידה.”
אם גם אתם כמוני מוכנים מפעם לפעם לצלול למקומות נטולי ידיעה, הרחק משדותיו הצחיחים של ההגיון ולגלות עולמות אפשריים אחרים אל תחמיצו את הספר הזה.