״לעצמי״- עוד שיר נפלא של שיבטה טויו

״לעצמי״ הוא שיר נוסף שאהבתי מאוד מתוך הספר המרגש ״הבוקר בא תמיד״ של שיבטה טויו, עליו כתבתי כאן

כשקראתי אותו חשבתי לעצמי, זהו קסמה של השירה.

יושבת אי שם ביפן אישה שמבוגרת ממני בעשרות שנים, כותבת שיר לעצמה, והנה אני קוראת אותו בעברית ומרגישה שכתבה אותו עבורי, או אולי הקשיבה לשיחותיי עם אחת מחברותיי.

לעצמי

״הַדְּמָעוֹת הַזּוֹלְגוֹת לְאִטָּן מִפֶּתַח הַבֶּרֶז

אֵינָן עוֹצְרוֹת

לֹא מְשַׁנֶּה כַּמָּה קָשֶׁה לָךְ

אוֹ כַּמָּה עָצוּב

אֵין טַעַם לִשְׁקֹעַ בַּזֶּה

פִּתְחִי אֶת הַבֶּרֶז עַד הַסּוֹף

הָנִיחִי לַדְּמָעוֹת לִגְאוֹת

וְאָז בּוֹאִי, נִשְׁתֶּה יַחַד קָפֶה טָרִי״

 

השיר הנהדר הזה הוא מה שקרוי ״שיר מתהפך״

כל השיר, פרט לשורה האחרונה, מתאר את העצב וההסכמה לשהות בתוכו.

יש אולי אף שיגידו שהוא מתאר את השקיעה בתוך ים העצב.

אלא שאז מגיעה השורה האחרונה בשיר והופכת את הקערה על פיה.

״וְאָז בּוֹאִי, נִשְׁתֶּה יַחַד קָפֶה טָרִי״

קפה טרי מסמל את ההמשכיות, היציאה מהעצב לעבר משהו חדש, טרי.

למעשה השיר הזה מתהפך שלוש תהפוכות.

פעם ראשונה, לאחר שהדוברת בשיר אומרת

״אֵין טַעַם לִשְׁקֹעַ בַּזֶּה״

לכאורה, אם אין טעם לשקוע בעצב, מתבקש להתנער ממנו. אלא שלא כך הוא, כדי לא לשקוע בעצב( או בכל רגש אחר לצורך העניין) חייבים קודם כל לתת לו מקום. לגיטמציה להיות.

עצב לא נעלם רק כי אומרים לו ״לך מכאן, אין בך טעם״ במקרה הטוב הוא סתם מתעלם מאיתנו ומתעקש להישאר.

במקרה הפחות טוב הוא אכן הולך, אבל לא באמת. זוהי ההדחקה הידועה. כשהוא הולך בצורה כזו זה רק כדי לחזור בצורה קשה יותר.

שיבטה טויו יודעת זאת היטב. לכן לאחר שהיא אומרת  ״אֵין טַעַם לִשְׁקֹעַ בַּזֶּה״, מגיעה ההתהפכות הראשונה.

״פִּתְחִי אֶת הַבֶּרֶז עַד הַסּוֹף

הָנִיחִי לַדְּמָעוֹת לִגְאוֹת״

לכי עם זה, היא אומרת. עצוב לך? הדמעות זורמות אל תעצרי את הברז. להיפך, פתחי אותו עד הסוף, תני לדמעות לא סתם לרדת ולזרום, אלא לגאות.

תני לו מקום לעצב, אל תפחדי ממנו,הוא לא ישלוט בך, אחרי הכל זו ידך שלך שפותחת את הברז.

ההתהפכות השניה היא זו עליה דיברתי קודם, ״וְאָז בּוֹאִי, נִשְׁתֶּה יַחַד קָפֶה טָרִי״

ההתהפכות השלישית,  היא זו אשר מתרחשית כשאני נזכרת כי השיר נקרא ״לעצמי״. לא את חברתה היא מעודדת ומזמינה לשתות איתה קפה, אלא את עצמה.

האם זה עצוב? אולי

ואולי יש בזה משהו נכון ומשמח? אולי היא גילתה שהיא יכולה בכוחות עצמה לעבור ממצב עצב שגואה לכוס קפה טרי שאחרי הבכי?

כשחיפשתי תצלום מתאים לשיר היפהפה הזה, נתקלתי בתצלום של אחת הצלמות היותר רגישות בעיניי, חברתי, עירית רובינגר לרון.

את התצלום הזה היא צילמה במקום שנקרא בערבית שלולית הבאסה (ביצה בערבית).

כן, לפעמים צריך לתת לשלולית הבאסה לגאות ואז להזמין את עצמנו לכוס קפה.

ואחר כך גם לשתות כוס קפה עם חברה טובה:)