״מצילות״, ספרה השני של תמר לזר, סחף אותי למצולות, טלטל, ולבסוף הביא אותי אל חוף המבטחים של השלווה.
מעט על העלילה של ״מצילות״
הדס היא אשה צעירה, בת שלושים ואחת, שעברה טראומה קשה בילדותה. עקבות הטראומה הזו מכתיבים את מהלך חייה וכל היבט בהם.
היא חיה בביתה עם אמה, אב מעולם לא היה בתמונה.
היא הולכת לטיפול פסיכולוגי שאינו מועיל לה.
בתוך כך היא מסכימה להצעתו של עמית, בן הזוג שלה, להצטרף אליו למפגש מדיטציה.
ההסכמה שלה נובעת בעיקר מתוך אדישות ומעט מתוך הרצון לרצות אותו לאחר שהיא פוגעת בו שוב ושוב.
להפתעתה הרבה המדיטציה כובשת את ליבה. אלא שהמדיטציה שאמורה היתה להיטיב עמה, הופכת לסכנה של ממש, מאחר והיא מתמכרת אליה.
התמכרות שמאיימת ולפרקים אף מקיימת, להשתלט על חייה ובעיקר לשלוח אותה למצולות נפשה, לסחרור עמוק ומסוכן כל כך עד כדי ניתוק מוחלט בינה לבין עצמה.
במקום הכי עמוק ומסוכן היא פוגשת שתי נשים אשר מבלי דעת מצילות אותה- תהילה, נערה אובדנית בת שש עשרה והלן, וטרינרית גרמניה באמצע שנות הארבעים לחייה.
את השאר תקראו בספר.
לא אגלה לכם כמובן, דבר על סופו של הספר, אבל כן אציין שחלקו פתוח וחלקו מנחם וכמו הספר כולו, גם הסיום לא מתפשר.
על מה הספר?
על הפערים שבין הצורך הקיומי של כולנו לאהוב ולהיות נאהבים ובין היכולות שלא תמיד קיימות.
״לפעמים אני רוצה לאהוב את עמית. לפעמים אני נחמצת על העדינות שבה הוא ממתין לאהבתי, בור ותמים בתלתלי ילדון שמאה תשעים סנטימטרים לא מצליחים לבגר. רק אני יודעת שהוא מחכה לשווא. לפעמים אני משתוקקת לאהוב אותו. לאחוז את ראשו בחיקי כמו אם נוצרייה, למצוא לו מקום בתוך ליבי. אבל אין בו היכולת, הוא אינו בקיא במילות הקסם.
לו ידעתי אותן בעצמי אולי הייתי מגלה לו.״
הפערים האלה מתגלים הן במערכת היחסים של הדס ועמית, אבל גם במערכות היחסים של הדס ואמה, של אמה וסבתה, של תהילה ואמה, ובעצם בכל מערכות היחסים בספר.
זהו גם ספר על אנשים שבריריים שהחיים פצעו עמוקות, על הכאב העצום, ועל יכולות הריפוי.
תמר לזר לא מתפשרת, היא לא מוכרת לנו אגדות. לא כל הדמויות מוצאות ריפוי. וגם אלה שכן מוצאות עוברות דרך ארוכה.
לפעמים דווקא מה שטומן בחובו יכולת ריפוי מופלאה, כמו מדיטציה, או אהבה, טומן בחובו גם סכנה גדולה מאוד.
גם על כך הספר.
זה ספר למיטיבי לכת, מבחינת התכנים והמצולות אליהן הוא לוקח את הקורא. יחד עם זאת יש בו אופטימיות לא מעטה.
על הכתיבה של תמר לזר
לא הכרתי קודם את כתיבתה של תמר לזר, ומזל שמעולם לא מאוחר מדי.
נדמה לי ששתי הדרישות העיקריות שלי מכותב טוב הן שהוא ירתק אותי ושיגרום לי להאמין לכל מילה שלו.
בספרה ״מצילות״ תמר לזר עומדת בשתי הדרישות הללו.
התחושה שלי לאורך הספר כולו, היתה שהיא מדייקת ומדוייקת.
וכמו שכבר הזכרתי, היא לא מתפשרת. איזה אומץ יש בתיאורים שלה על הקשיים הנלווים לאימהות, בעיקר בתחילת דרכה:
״בחזיית הנקה מוכתמת מתחת לשמלת בית היא נמלטת לרחוב. לא אכפת לה ממראה המוזנח. אם תפגוש מכר כלשהו ברחוב, שכן או קולגה, בלאו הכי מבטה הכבוי יבלוט הרבה יותר מהשמלה המרופטת, וזה כבר משהו ששום מקלחת או בגד לא יצליחו לשנות.״
אהבתי גם את המקוריות שלה בתארים ודימויים. רוטב העגבניות מתואר כרוטב מרושל, והתבשיל רכרוכי, ויש דוגמאות רבות נוספות.
״מצילות״ יצא לאור בהוצאה עצמית, והוא הוכחה נוספת לכך שאיכותו של ספר אינה קשורה בימינו לדרך בה הוא הגיע לעולם.
