״לאן שנצוף שם בית״- על האהבה והערפל בספרה של מיה טבת דיין

״לאן שנצוף שם בית״ הוא ספר שיריה החדש, והשני של מיה טבת דיין.

כמו רבים מאוד, גם אני חיכיתי לספר הזה מאז שקראתי את ספר שיריה הקודם, עליו כתבתי כאן, ״ויהי ערב, ויהי תוהו״

חשבתי שברגע שיגיע לידיי אקרא אותו מראשיתו ועד סופו, בלגימה ממושכת אחת.

אבל למיה, מסתבר, היו תכניות אחרות. היא כתבה כך שלא יכולתי, אלא ללגום לאט. לקחת מרחב ומרווח נשימה בין שיר לשיר, לתת למילים שלה להשתלב במחזור הדם דרך פעימות הלב, לפעמים גם לתת לדמעות להתייבש.

כך למשל, כשקראתי את השיר ״בואי״  הרגשתי  שאני רוצה להושיט יד דרך הדפים,  לעבור במנהרת הזמן ולחבק את הילדה מהשיר וגם את אמא שלה, וגם את זו שבתוכי שמתעוררת עם כל שורה של מיה.

הבחירה בשיר מסוים מתוך ״לאן שנצוף שם בית״ לא הייתה קלה, אבל אל דאגה, הוא עוד יתארח במדור הזה שוב.

הנה השיר שבחרתי השבוע:

ערפל/מיה טבת דיין. מתוך ״לאן שנצוף שם בית״

״קָרָאנוּ עַל שֶׁלֶט בְּיַעַר הַגֶּשֶׁם:

״הָעֵצִים שֶׁלָּנוּ גְּבוֹהִים כָּל כָּךְ

הֵם שׁוֹתִים אַרְבָּעִים אָחוּז עֲרָפֶל״.

אַחַר כָּךְ, בָּעִיר, אִישׁ בְּשֵׂעָר לָבָן

הִתְיַשֵּׁב בָּאוֹטוֹ שֶׁלָּנוּ

שֶׁחָנָה לְיַד הַמִּדְרָכָה.

כְּשֶׁקָּרָאנוּ לוֹ יָצָא

וְהִתְנַצֵּל, ״הָיָה לִי אוֹטוֹ כָּזהֶ בְּדִיּוּק״.

חֲסַר בַּיִת עָמַד עַל סַפְסָל וְקָרָא

“אֲניִ אוֹהֵב אוֹתָךְ, אַתְּ שׁוֹמַעַת?

אוֹהֵב אוֹתָךְ!”

הַכֹּל נִרְאָה לִי מְסֻבָּךְ;

אֵיךְ לֹא לְהִכָּנֵס בְּטָעוּת אֶל הֶעָבָר.

אֵיךְ לִצְעֹק אֶת הָאַהֲבָה.

אֵיךְ לִצְמֹחַ מִתּוֹךְ עֲרָפֶל.״

השיר הזה מייצג בעיניי את כל מה שנפלא בכתיבה של מיה טבת דיין:  החיבור לטבע, אבל חף מקלישאות.

מתי בפעם האחרונה קראתם על ערפל בהקשר של צמיחה ורוויה?

״אֵיךְ לִצְמֹחַ מִתּוֹךְ עֲרָפֶל.״

ותמונה אנושית חיה כל כך, יכולתי לראות את הטיול ביער הגשם, להרגיש את הערפל הסמיך, להבחין באיש בעל השיער הלבן שנכנס לרכב בטעות, ולשמוע את חסר הבית צועק:

“אֲניִ אוֹהֵב אוֹתָךְ, אַתְּ שׁוֹמַעַת?

אוֹהֵב אוֹתָךְ!”

כששמעתי אותו, נזכרתי בסצנה הידועה מהסרט ״חולה אהבה בשיכון ג׳״ צועק לאוולין שלו

ואהבה. כמה אהבה יש בכתיבה של מיה טבת דיין, ולצדה תמיד נמצאת אמת , נטולת הבטחות שווא.

כי אלה בעצם החיים, לצעוק את האהבה ובעיקר לצמוח מתוך ערפל.