״לכי, רצפי את הים״ הוא ספרה הרביעי של עדנה שמש(הוצאת הקיבוץ המאוחד). עוד לא קראתי את ספריה הקודמים, ״אמסטל״ ״דיונות החול של פריז״ ו״הוטל מלטה״, אבל ספרה הרביעי בהחלט מעורר בי את הסקרנות והרצון לקרוא אותם.
״לכי, רצפי את הים״ נקרא כך על שם פתגם בערבית שמשמעותו המטפורית היא לעשות את הבלתי אפשרי.
״מי בינינו צריך לרצף את הים?״ התחכמתי בלאות.
״את הים״ השיב, ״אי אפשר לרצף, אבל צריך להשקיע מאמץ. צריך להשקיע מאמץ.״
הציטוט הזה מעביר חלק ממהותו של הספר. עדנה שמש לא מוכרת לנו אשליות, גם לא קלישאות.
אחת התימות של ״לכי, רצפי את הים״ היא שהחיים הם ההתנהלות הזו שבין שני הקטבים.
בין הידיעה המוחלטת שאי אפשר לרצף את הים, ובין האמונה שצריך להשקיע מאמץ. כי אחרת , מה?
מעט על העלילה ללא ספוילר
עלמא בר היא פרופסור לספרות, אם לשניים, פרודה. נושאת אתה לכל מקום את המצלמה שלה ומטען של רגשות אשם, רובם סביב לוטם, בנה האוטיסט.
בת שבע מילוא, המכונה שבע, היא חברתה הטובה ביותר עוד מילדותן. שבע שכלה את בנה הצעיר בפיגוע טרור.
וואפא חכים היא סטודנטית לראיית חשבונות. מורדת בכל המוסכמות בכפר הערבי בגליל בו היא מתגוררת ומוכנה לשלם את המחירים.
היא מודעת היטב גם למחיר אותו היא משלמת בהיותה ערביה ישראלית, אשר נאמנותה נתונה הן לישראליות והן לפלסטיניות. האם זה אפשרי? או אולי גם זו פעולה של ריצוף הים?
מתילדה- יולנדה זעפרני, היא קשישה בודדה, אשר מסרבת להיכנס למשבצת הזו. עלמא, אשר מעונינת לאמץ סבתא מגיעה אל ביתה כמתנדבת ושומעת את סיפור חייה, עד ש…
סיפורה של עלמא מפגיש בין הדמויות, מניע את העלילה ומספר את סיפור החיים במקום המוזר הזה בו אנו חיים, או במילותיו של אביב גפן ״במקום די מוזר שנקרא לו הבית״
לכאורה, רק לכאורה, הנה עוד סיפור על מה שכבר סופר ועוד יסופר.
ישראלים, פלסטינאים, ערבים יהודים, אוטיזם, רגשות אשם, אישה נטושה, שכול.
החיים.
למעשה, עדנה שמש מוכיחה שההבדל בין ספרות טובה לאחרת הוא לא ב״מה״ אלא ב״איך״
לא רק שכתיבתה מרתקת, היא חפה מכל קלישאה. היא אפילו כותבת בהומור על כך:
״איך את יכולה להיאחז בקלישאה כזאת?!״ התרעמתי אבל לא הייתי שלמה עם ההכרזה הזאת, כי זה כבר נעשה מן משחק רב שנתי מושרש בינינו, הקלישאות האלה, וכי בזמן האחרון אני עצמי דווקא מוצאת בהן טעם מסויים:אם אין אני לי מי לי, וכשאני לעצמי מה אני, ואם לא עכשיו אימתי. טעות, לעולם חוזר. הכלב נובח והשיירה עוברת. אין חדש תחת השמש. הטוב בנחשים רצוץ את ראשו. את הנעשה אין להשיב, כן, את הנעשה אין להשיב. כאלה.
הדימויים שלה מרעננים, נקיים ומדויקים.
כך למשל היא מדברת על קול עבש, או על זחל רעבתן של אשמה, או על מבט שהוא טלאי על הלב,ועוד ועוד.
המינון של המטפורות, הדימויים והמשחקים השפתיים מדויק גם הוא.
מספיק כדי להתפעל מהעושר, אבל לא יותר מדי. היא משאירה מרחב פנוי לקורא ולעלילה עצמה.
דמותה של עלמא היא המספרת, אך מדי פעם יש מעבר אל מספר יודע כל. לכאורה אי אחידות. למעשה, כשזה נעשה נכון זה עובר היטב.
סיימתי לקרוא את ״לכי, רצפי את הים״ ביום שאחרי יום האישה, ספר שכתבה אישה מוכשרת, וכל דמויותיו הן נשים חזקות, מעניינות, עסיסיות, נשים שהייתי שמחה לצרף לשבט שלי.
