״ניסויים פתוחים״, ספר הביכורים של אורלי סיגל (הוצאת כנרת זב״מ) משך את תשומת ליבי כבר משמו.
זהו משחק מילים, פראפרזה על נישואים פתוחים, אחד הנושאים העולים מהספר, אבל גם ניסויים, למעשה החיים בכלל הם ניסוי אחד גדול.
ספרים טובים הם דרך מעולה לחוות חוויות שאין סיכוי שאחווה במציאות ולבקר בעולמות הרחוקים מאוד מעולמי.
כשהם כתובים טוב השונות הזו יוצרת עניין וסקרנות. הם גורמים לי לבדוק במה בכל זאת הם קשורים אלי, אם בכלל( התשובה תמיד כן, במידה זו או אחרת, אחרת לא אצליח להתחבר. חייבת להיות לפחות נקודה משותפת אחת.)
כזה בדיוק הוא ״ניסויים פתוחים״, הוא כתוב היטב וסחף אותי אליו למרות שהוא עוסק בנושא שלא חוויתי.
מעט על העלילה של ״ניסויים פתוחים״
אחינועם ובועז, הם זוג נשוי והורים לשני ילדים צעירים. כך גם מרקו ונעמה.
נעמה ואחינועם חברות מגיל שתים עשרה. בועז ומרקו אף הם חברים טובים.
יונתן , גרוש ואב לבן מתבגר,הוא חבר של ארבעתם, וחוץ מזה הוא מאוהב באחינועם.
גם אחינועם מאוהבת בו, אבל גם בבעלה.
אחינועם שאביה עזב את אמה נשבעה שלא משנה מה יקרה היא לעולם לא תפרק את משפחתה.
ואם כל זה לא מספיק כדי ליצור בעיות מחליטים החמישה לעובר ולחיות יחד כקומונה מודרנית.
בתחילה נראה שהעניין דווקא מסתדר לא רע, אבל מהר מאוד הופכים החיים המשותפים לסיר לחץ וההפתעות נופלות עליהם בזו אחר זו.
״ניסויים פתוחים״ עוסק לא רק בנישואים, פתוחים, סגורים , סוגרים ובעיקר מאתגרים, אלא גם בניסויים. ניסוי חברתי. שום דבר לא מובן מאליו, הכל עומד לניסוי ושאלה.
הנה כמה מהשאלות- מהי נאמנות ולמי עלינו להיות נאמנים?
האם אהבה חייבת להיות מונוגמית או אולי אפשר לאהוב בו זמנית יותר מבן זוג אחד?
האם אהבה ותשוקה יכולות להתקיים בנפרד? ועל מי מהן קל יותר לוותר?
האם הנאמנות שלנו לעצמנו קודמת לנאמנות לילדינו?
מה מהווה משקל כבד יותר על כתפי הילדים שלנו? אמיתות קשות או שקרים והסתרות?
הספר מסופר בשני קולות. האחד הוא קולו של מספר כל יודע, בגוף שלישי והאחר הוא קולה של אחינועם, בגוף ראשון.
הפערים בין שני הקולות הללו, המידע שאנחנו יודעים ואחינועם עוד לא יודעת יוצרים מתח דרמטי ועניין רב.
אבל, כמו בכל ספר טוב, זו לא רק העלילה, אלא דרך הכתיבה.
אותה עלילה בדיוק יכולה היתה להיות רומן רומנטי שטחי, אבל אורלי סיגל כותבת אמיתות עמוקות בצורה מרעננת ואמיצה.
״התסריטים שטוויתי עירבלו את הנתיבים בכביש בדרך הביתה ואת הרמזורים והצפירות הארורות מסביב. נסעתי הביתה, אבל הבית התרחק ממני.״
״החלטות מהירות שעושים בראש, יש להן פג תוקף בלב.״
היא משתמשת בדימויים מקוריים כמו ריצוף פינות הבית בלבנים של כעס, או מבט בעיניים שבורות.
החמלה שלה לדמויות שיצרה עוברת אל הקורא, וכך יכולתי להתבונן באמת גם במעשים והתנהגויות שבחיים האמיתיים היו ככל הנראה מעוררים את בלוטת השיפוטיות שלי.
וזו בעיניי ההצלחה הגדולה של הספר.
