״אור נקבוביות״ הוא ספר שיריה הראשון של תמרה לילך מזומן. (הוצאת פרדס)
שמו סיקרן אותי. משחק המילים שבין עור עשוי נקבוביות לאור נקבוביות גרם לי לחשוב. עור נקבוביות מעורר אסוציאציה של משהו פצוע, חולני. לעומתו אור נקבוביות, בעיניי לפחות, הוא האור שמגיע ברכות, דרך הנקבוביות.
כמו הציטוט הידוע של לאונרד כהן על כך שהאור נכנס דרך הסדקים.
כך גם השירים בספר ״אור נקבוביות״, מגיעים ברכות, דרך הנקבוביות, מאירים, מהרהרים.
לסופשבוע זה בחרתי מתוכו שני שירים. הנה הראשון:
תַּגִּידִי לִי, הוּא אָמַר
לָמָה אַתְּ לוֹקַחַת מְצִיאוּת וְהוֹפֶכֶת אוֹתָהּ לְשִׁיר?
כִּי שִׁירִים נִשְׁאָרִים, אָמַרְתִּי
וְהַמְּצִיאוּת
נִקְבֶּרֶת תַּחַת מְצִיאוּת אַחֶרֶת.
כמה פשוט ככה יפה וברור.
שיר טוב מצליח להסביר לפעמים להסביר לי את עצמי.
זה מה שקרה לי עם השיר הזה.
מעניין שרק אחרי שבחרתי את השיר השני שמתי לב שהוא נפתח במילים: ״תגיד לי״ והראשון נפתח במילים: ״תגידי לי״
שירים שנולדים מתוך שיחות.
תַּגִּיד לִי מָה אַתָּה אוֹהֵב בִּי
שָׁאַלְתִּי אוֹתְךָ פַּעַם
אַתָּה אָמַרְתָּ הַכֹּל
קִנֵּאתִי בְּךָ
רָצִיתִי גַּם אֲנִי
לֶאֱהֹב
עַצְמִי כָּכָה.
ושוב, כמה פשוט וברור, ככה נוגע ויפה.
מצד אחד אהבה טוטלית, תומכת של בן זוג שאוהב אותך כמו שאת, את כולך. מצד שני הצורך שעוד לא התקיים שגם את עצמך תאהבי את עצמך כפי שאת, את כל כולך.
ואם כבר הזכרנו את לאונרד כהן, הנה הוא מדבר ושר על הסדק והאור הנכנס דרכו.
