״ציפורניים שחורות״- מפגש פואטי בין המילים של עפרה שלו והצילומים של אפרת בלוססקי

״ציפורניים שחורות״ הוא ספר מיוחד במינו שמשלב שני תחומי אמנות שנוגעים בי ממעמקים- מילים וצילומים.

המילים של עפרה שלו, הצילומים של אפרת בלוססקי. ערך את הספר המשורר הנפלא אלי אליהו.

הספר הזה פילח לי את הלב, המליח לי את העיניים וחיזק בי מאוד את התחושה ששתי השפות האלה מדברות איתי ואותי במנעד עצום של קולות.

לא הכרתי קודם את השירה של עפרה שלו, וכשהתחלתי לקרוא הרגשתי את הלב פועם לי בגרון.

החלק הראשון בספר מדבר בעיקר על הנושא הרלבנטי כל כך בגילי, התמודדות עם הזדקנות ההורים, הפרידה המדומיינת, החששות, הזיכרונות.

קראתי ותהיתי מי שלח אותה לקרוא את המתרחש בלב שלי ולכתוב על כך.

גם שאר השירים בספר שעוסקים בנושאים אחרים דיברו איתי.

זה מה שהספר הזה עושה- מדבר איתי. גם השירים, גם התצלומים.

מדובר בספר מסוג אחר. אלה לא צילומים שמאיירים את השירה.

זו לא שירה שמסבירה את הצילום.

זה מפגש בין שתי אמנויות. לעיתים החיבור בין המילים לצילום ממש ברור. לעיתים הוא יותר אינטואיטיבי.

יש גם הרבה שירים שלא חובר אליהם צילום, ולא מעט צילומים שלא מלוות אותם מילים.

התחושה שהיתה לי היא כמו התהלכות במיצג.

אחד הדברים היפים בספר הוא שהצילומים בגודל של גלויה, חצי מאורך העמוד וכל רוחבו וכך למעשה רואים צילום ומעליו חלק משורות השיר. כדי לקרוא את כל השיר פשוט מדפדפים הלאה, אבל החיבור כבר נוצר.

לרגל שבוע הספר והייחוד של הספר הזה לא הצלחתי להסתפק בשיר אחד, אז בלי הרבה מילים נוספות שלי קבלו שלושה שירים והצילום הנלווה אליהם.

אציין רק שהבחירה היתה קשה מאוד, אז עשו לעצמכם טובה והשיגו את הספר כולו.

הספר יצא בהוצאת ספרי עיתון 77.

אוּלַי מִיַּלְדוּת 

 

אֲנִי חוֹשֶׁבֶת בְּמַנְגִּינוֹת

שֶׁשָּׁמַרְתִּי בְּתֵבַת הַזִּכָּרוֹן.

כְּמוֹ זוֹ שֶׁבָּקְעָה מִקּוֹלָהּ שֶׁל אִמִּי

כְּשֶׁהָיְתָה מְגַהֶצֶת,

מְקַפֶּלֶת אֶת זִכְרוֹנוֹתֶיהָ כִּכְבִיסָה,

לְהַנִּיחַ בַּאֲרוֹנוֹת יַלְדוּתִי.

חָלָל נִפְעַר בֵּין הַמִּלִּים

שֶׁנֶּאֶמְרוּ לְאֵלּוּ שֶׁלֹּא

הַיּוֹם שְׂפָתִי תּוֹפֶרֶת

בְּדָיָה וֶאֱמֶת

לִירִיעַת  חַיַּי.

 

 

יְרֻשָּׁה 

 

לִקְרַאת הַשָּׁנָה הַחֲדָשָׁה הֶחְלַטְתִּי

לְקַרְצֵף אֶת כָּל פִּנּוֹת הַבַּיִת,

לִמְחוֹת אֶת שֶׁדָּבַק בּוֹ עִם הַשָּׁנִים.

מִיַּנְתִּי מַפְּחֵי לֵב,

אָסַפְתִּי פֵּרוּרֵי צַעַר,

פִּנִּיתִי אֶת מְגֵרוֹת חַיַּי.

בֵּין הַמִּסְמָכִים הָרְפוּאִיִּים שֶׁל אָבִי

מָצָאתִי סִיגַרְיָה מְעוּכָה,

בַּת עָשׂוֹר אוֹ יוֹתֵר,

עִשַּׁנְתִּי  אוֹתָהּ

אֶת זוֹ שֶׁלֹּא הִסְפִּיק.

ואחרון חביב, לכאורה אופטימי יותר, אבל שימו לב לסיום המתהפך.

 

*** 

 

אֲנִי יוֹשֶׁבֶת עַל הַמְּקָרֵר

צוֹבַעַת תִּקְרָה,

 מִתַּחַת לִזְרוֹעוֹתַי

 מֻצְפָּנוֹת כְּנָפַיִם

 מוּכָנוֹת לִתְעוּפָה,

אֲנִי לֹא צְרִיכָה שֶׁיַּעַזְרוּ לִי

לְטַפֵּס עַל קִירוֹת,

אוֹ לְהָרִים אֶת מִשְׁקוֹלוֹת הַלֵּב.

 תִּרְאוּ אוֹתִי

 אֲנִי מַחְזִיקָה אֶת הַשָּׁמַיִם,

מְכַוֶּנֶת אֶל תִּקְרַת עוֹלָם.

 אֲנִי יַלְדָּה

 גְּדוֹלָה,

 מְחַכָּה שֶׁמִּישֶׁהוּ

 יָבוֹא

 לֶאֱסֹף אוֹתִי.