שיחה עם ישראל אלירז- על ספרה של תמר מור סלע ורגעים לנצור

שיחה עם ישראל אלירז היא מתנה נדירה לכל כותב, ובעצם כל אדם המתעניין בתהליכי התבוננות ויצירה.

ישראל אלירז ז״ל היה משורר מופלא ומחזאי שהחל בכלל ככותב פרוזה.

תמר מור סלע זכתה לערוך שיחה עם ישראל אלירז  לפני שלוש שנים.

השיחה, שנמשכה שלוש פגישות, תועדה במחשב שלה, והיא זיהתה בה, בצדק, את תחושת ההשתאות שהיא תעורר בכל אדם שמתעניין בתהליכי יצירה בכלל ותהליכי כתיבה בפרט.

כשפרסמה ברשת קטע מהשיחה, פנתה אליה שירה חפר המוציאה לאור של ״לוקוס״ ושאלה אם יש עוד קטעי שיחה וכך החל תהליך שתוצאתו היא ספר דקיק(29 עמודים) אך עמוס מתנות ונקרא באופן לא מפתיע ״ שיחה עם ישראל אלירז ״

ההקדמה לספר, בה מסבירה תמר מור סלע על נסיבות היווצרות הספר, היא פואטית ממש, כניסה ענוגה אל תוך השיחה.

השאלות שלה חכמות והתשובות שלו מחכימות, מעוררות מחשבה שמוסיפה עוד זמן רב אחרי קריאת הספר.

הוא מדבר על אי האחזות בטקסט, או בתוצרי יצירה, לצורך העניין, ובמקביל לשימוש ברעיון הבודהיסטי של אי האחזות הוא זורק הערות הומריסטיות על זן ובודהיזם.

״יש לי חוסר בעלות מוחלט על מה שאני כותב, כלומר כל מה שאני כותב נתון לשינוי. אני לא נאחז.

אחד התענוגות הגדולים שלי הוא לזרוק מה שכתבתי. כתיבה מחיקה כתיבה מחיקה, עד שהספר נדפס. במובן מסוים, השלמות הגדולה תגיע ביום שארגיש שאני יכול למחוק הכול. אולי להישאר עם כמה שברים, בלי שיאשימו אותי שאני כותב זן.״

הוא מדבר על מלאכת הכתיבה.

כן זו מלאכה, לא פחות משזו אמנות. הוא מספר על הישיבה בחדר מבלי לדעת מה יקרה ומה יכתב, אך עם התכווננות גבוהה מאוד לתהליך הכתיבה.

נכון, כותבים רבים מדברים על כך, אבל משהו בשיחה הזו גרם לי להתגעגע לחדר הכתיבה שלי, למרות שקראתי את הספר כשהייתי קומה אחת מעליו…

הוא מדבר על הייחוד של שירה:

״השירה דורשת מהקורא להפעיל את היכולות הרוחניות שלו מול דבר שלא פענחו עבורו ועליו לפענח אותו בעצמו. ואנחנו צריכים לגשת אל עבר הסוד הזה ולהאמין, כי אחרת יש סכנה שנרצה להיות נמוכים,פשוטים, עניניים, דו- ממדיים. זה הסיפוק הענק בקריאת שירה גדולה.״

בקטע שיחה אחר, נוגע  אלירז בדיוק בלב העניין, של מגבלת השפה ועוצמתה, מצד אחד ההתעסקות שלנו במילים  נועדה לגעת בעולם, לחקור אותו, להבין אותו, מצד שני המילים עומדות בין הדברים עצמם לביננו.

נדמה לי שכל כותב מכיר את הדיסוננס הזה, אבל רק הוא מצליח לכתוב כך ומייד אחר לכתוב:

״אפשר לדבר על זה עד מחר, אבל כל יום הוא יום חדש. כלומר מה שאני אומר לך עכשיו הוא נפלא ונהדר אבל אני לא יודע אם אוכל להחזיק בו מחר.״

החוכמה והענווה שלו שורות בשורות הספר הקטן ענק הזה.

אני  די מקנאה בתמר מור סלע שזכתה לשיחה הזו, אבל יותר מכך אני מלאת תודה ושמחה שהיא זיכתה גם אותנו בחוויה הזו.

ועוד תודה- זכיתי לקבל אותו במתנה מחברה מופלאה, כותבת ואמנית בנשמתה. תודה חן אהובה!