שרית פליין
״המנהרה״ הוא ספרו החדש של א.ב.יהושע.
מבחינתי כל יציאה לאור של ספר שלו היא חגיגה של הבטחות, ו״המנהרה״ מקיים את כולן.
כשסיימתי לקרוא אותו היתה התגובה המיידית שלי ״וואו!״
הוא מצליח בו זמנית לרצות לגרום לי לקרוא עוד ועוד כי העלילה סוחפת, ולרצות להשתהות, כי הוא מעורר מחשבה והשתאות.
כשהגעתי לעמוד האחרון הבטחתי לעצמי לחזור ולקרוא אותו שוב, לאט יותר, עם ההבנה המפתיעה שבסיומו.
תוך כדי קריאה ניסיתי להבין למה אני כל כך אוהבת את הכתיבה שלו, עוד מאז שפגשתי אותה לראשונה בתיכון.
התשובה לכך כמובן מורכבת.
אחת הסיבות העיקריות היא שלמרות שכתיבתו עמוקה, חכמה ומלאת מחשבה כל כך הוא לא מותיר בי תחושה של מי שמאוהב בכתיבתו.
יש משהו צנוע בדרך ההגשה. כאילו הוא אומר ״תשמעו סיפור״ במהלך ארוחת ערב משותפת, או שיחת חברים, ולא כמי שאומר ״תראו אותי איך אני כותב נפלא״
ושלא יהיה ספק- הוא כותב נפלא!
הספר הזה הוא אחת ההוכחות לכך שאפשר לכתוב בצורה עמוקה, מרובת רבדים, רווית דימויים וסמלים ועדיין לשמור על כתיבה קולחת ומרתקת.
מעט על העלילה של ״המנהרה״ ללא ספוילר
צבי לוריא הוא מהנדס דרכים, גמלאי של ״נתיבי ישראל״.
כשהוא מתחיל לשכוח פרטים ולגלות מדי פעם בלבול, מתברר שבמוחו מתחיל תהליך של שטיון.
לדברי הרופא, התהליך ממש בראשיתו, עשוי להיות איטי ביותר ויש דרכים לעכבו.
אחת הדרכים, היא להמשיך להתעסק בתחום המקצועי שלו.
דינה, אשתו של צבי, מאמצת בהתלהבות את הדרך הזו.
היא מצליחה לארגן את המצב כך שצבי יתלווה כעוזר ללא שכר אל מהנדס צעיר בשם עשהאל מימוני.
מימוני עוסק על פי בקשת הצבא בתכנון כביש סודי במכתש רמון.
במסגרת תכנון אותו כביש, מתעוררת בעיה סודית נוספת- באחת הגבעות שהכביש אמור להחליף מתגוררים שלושה בני משפחה.
השלושה הם שוהים ללא זהות.
כן, קראתם נכון, הם לא בלתי חוקיים. הם בלתי קיימים למעשה.
זו אחת התמות בספר- הזהות הרשמית והשפעתה על עצם קיום האדם.
לשלושה האלה, פלסטינים במקור, אין זהות.
הסיבה לכך היא שהאב הסתבך הן עם הרשות הפלסטינית והן עם הישראליים.
הם נמלטים וחיים חיים שקופים, עד שימצא הפתרון.
בכדי לעזור להם ומתוך היצירתיות שדווקא השטיון מאפשר לו, הוגה לוריא פתרון שכרוך במנהרה.
במקביל לתהליך התכנון והנסיעות למדבר עם מימוני, אנו עדים לתהליך המתחולל במוחו.
האם יש כאב בספר? כן, כאב רב, אבל כמו שצבי לוריא אומר:
״הכרה באמת עשויה לפעמים לרכך כאב.״
יחד עם זאת, לא מדובר הבטחות שווא מהקולנוע האמריקאי:
״סבל פיזי מזכך את הנפש רק בספרי פילוסופיה או ברומאנים בינוניים. בחיים האמיתיים הוא משפיל ומיותר.״
אם נדמה לכם שזה ספר עצוב, התשובה היא – גם. הוא גם עצוב, אבל יש בו לא מעט הומור, והרבה יותר מכך אהבה וחמלה.
אחד הרבדים המרגשים בספר הוא הזוגיות של צבי ודינה.
נכון, זה טרגי כשאחד מבני הזוג לוקה בשטיון, אבל זו זכות גדולה לחיות עם אהבה עצומה כזו, שלא נבהלת גם ממה שמבהיל ביותר.
לרגע אחד, לוריא אינו בודד.
גם ברובד הזה יש לא מעט סמליות.
דינה היא רופאת ילדים, אבל היא מטפלת בבעלה כרעיה אוהבת ולא כמטפלת בילד, גם כשמצבו מדרדר.
לא פחות ממה שהיא מטפלת בו, הוא מטפל בה, ולא רק כשהיא נדבקת מאחד הילדים בדלקת קרום המוח.
״המנהרה״ עליה מדובר היא גם ממשית וגם מטפורית.
כשאדם נתקל במכשול, למשל התחלה של שטיון, עומדות בפניו כמה אפשרויות.
הוא יכול לנסות לעקוף את המכשול, ללכת מסביב.
אבל מה אם המכשול גדול כמו גבעה או הר?
הוא יכול להביא דחפור ענקי ולמוטט את ההר. הבעיה היא שלעיתים קרובות הפתרון יביא עמו נזק חדש.
הוא יכול לפורר רק חלק ממכשול ולקוות לטוב.
הוא יכול גם לחצוב מנהרה, לשמור על ההר ועדיין ליצור מעבר.
לעיתים אותה מנהרה תביא איתה יתרונות נוספים בלתי צפויים.
האם יש אור בקצה המנהרה? שאלה טובה.
סמליות נוספת עליה חשבתי תוך כדי קריאה היא בקרבה שבין המילים שטיון, שיטוט ולשוט.
לוריא מרבה לשוטט ברחובות תל אביב ובמדבר. לעיתים במתכוון ולעיתים בשל השטיון.
אותו שטיון גורם לו לשוטט גם במחוזות הדמיון והזיכרון.
הוא גורם לו גם, כמו שייט מנוסה לשוט ולמצוא פתרונות יצירתיים.
הוא שבעברו היה נוקשה וצמוד לכללים בצורה אובססיבית, משתחרר, בזכות השטיון הוא שט.
סמליות נוספת היא בעובדה שלוריא שוכח שמות פרטיים. את שמות המשפחה הוא דווקא זוכר.
בהיותו מהנדס בכיר הקפיד במתכוון ואף בהתרסה שלא לדעת אף פרט אישי על עובדיו כדי לשמור על סביבת עבודה נטו.
אישיותו בעבר,לפחות בעולם העבודה, היתה קהת חושים ואילו עכשיו כשהוא לוקה בשטיון הנקרא גם קהיון, הוא אמנם שוכח את השמות, אבל שם לב לאנשים. הוא רחוק מאוד מלהיות קהה חושים.
ובכלל הספר כולו עתיר רגש וחום אנושי.
עד כמה חשובים שמות? וזהות בכלל? ומה אנחנו זוכרים כששוכחים את הכל?
גם סופו של הספר, שאני לא יכולה לגלות לכם, סמלי ביותר, ועם זאת מוחשי וחי ממש.
א.ב. יהושע כדרכו לא חוסך ביקורת וכל למשל הוא שם בפי מימוני את המשפט הבא:
״היא היתה מאותם בני-אדם ששולפים את אלוהים כמו ממחטה כדי לנגב דמעה או זיעה. לא ממחטת בד אלא טישו, שעף ברוח כשנגמר השימוש בו.״
הביקורת היא כמובן לא על אלוהים או על מי שמאמין בו, אלא על אלה המתחזים.
התחזות ומצג שווא גם הם חלק מהתימה של מהי זהות ומה הקשר בין תעודה לזהות.
אין ספק, אני יכולה להוסיף ולכתוב על הספר עוד הרבה, אבל אסתפק בזה ואסכם: