שרית פליין
לקרוא יהודה עמיחי זה כמו, כך מתחילה סדרה נהדרת של שירים שכתב אלון ברזילי ומופיעים בספרו ״מדרגות״ (הוצאת ״עולם חדש״)
חשבתי לא פעם על החוויה של קריאת שירה. כמה היא שונה מקריאת פרוזה למשל.
סדרת השירים הזו גרמה לי להתעכב עליה בחיוך, להנהן בהסכמה בחלק מהשורות ולהתעכב על אחרות בתהייה ורצון לחשוב עוד.
הנה השיר הראשון בסדרה
לקרוא
יהודה עמיחי
זה כמו:
לָצוּף עַל פְּנֵי מִלִּים
וּלְחַכּוֹת לִמְעַרְבֹּלֶת
שֶׁתִּשָּׂא אוֹתְךָ בְּתוֹדַעְתְּךָ
מַטָּה
מַטָּה
לַמָּקוֹם שֶׁבּוֹ הָרֶגֶשׁ
מְשַׁחְרֵר
אֶת מִשְׁקָלוֹ
וּמֵבִין,
וְשָׁם,
בְּהֶעְדֵּר
מִשְׁקָל,
לְזַנֵּק לַשָּׁמַיִם
כְּשַׁלְדַּג הַשּׁוֹלֶה
אֶת טַרְפּוֹ
וְלִדְאוֹת
בְּדוֹם כְּנָפַיִם
מֵעַל לְאוֹתָן מִלִּים
כְּדֵי לְהָבִין
עוֹד.
נכון שזה נהדר?
עוד בסדרה: לקרוא ישראל אלירז זה כמו, וגם השיר הבא:
לקרוא
ויסלבה שימברוסקה
זה כמו:
לִהְיוֹת חוֹף
חֲכַם יָמִים וּלְהִתְבּוֹנֵן
בַּזְּמַנִּי הַבָּא אֵלֶיךָ
לְהִפָּרֵם, לְהִטָּעֵן,
לְהִתְאַזֵּן, לָגַעַת בּוֹ
בְּמֶרְכַּז הַגַּעְגּוּעַ וְלַהֲפֹךְ
אוֹתוֹ לְגַרְגֵּר בִּשְׁעוֹן
חוֹל, לְהִתְבּוֹנֵן
בּוֹ נוֹפֵל.
לִהְיוֹת כּוֹכָב
שֶׁאֵינוֹ מֻשְׁחָל עַל שׁוּם
מֵיתָר
לְהָקִים בּוֹ תַּחֲנַת חָלָל
הָעֲשׂוּיָה מִלִּים
וּלְהַתְקִין בָּהּ טֶלֶסְקוֹפּ שֶׁאֵינוֹ רוֹאֶה
אֶלָּא חָשׁ
מַחְשְׁבוֹת
נְקִיפוֹת
מַצְפּוּן
שֶׁל טוֹרֵף
מַעֲמַקִּים
בַּת אֱנוֹשׁ
וּמִשְׁטָר.
לִהְיוֹת יַלְדָּה,
לְשַׂחֵק, לוֹמַר "פְרִיז"
וְלִרְאוֹת אֵיךְ כֻּלָּם
מְצַיְּתִים לָהּ וְקוֹפְאִים
עַל מְקוֹמָם כְּשֶׁהִיא
עוֹבֶרֶת בֵּינֵיהֶם, מְנַסָּה
לִלְכֹּד הַבָּעוֹת
פָּנִים
וּתְנוּדוֹת דּוֹמְמִים.
ואיך זה עבורכם לקרוא את שימברוסקה או עמיחי?