שרית פלייןהכתיבה של טיארי ג׳ונס היא ההבדל שעושה את ההבדל.
״ברית עולם״, ספרה של טיארי ג׳ונס (הוצאת אריה ניר) הוא ספר לא קצר, 349 עמודים, ובכל זאת סיימתי אותו ביומיים ורבע.
הסיבה היא פשוטה, קשה מאוד להניח אותו מהיד. טיארי ג׳ונס יודעת לבנות סיפור ולגעת בנימי הלב.
היא יודעת גם לעורר שאלות מבלי לכפות תשובות.
על פניו, עוד ספר שמדבר על מצבם של השחורים באמריקה.
על פניו, עוד ספר שמדבר על מהות הנישואים ועל אהבה שעושה בך כרצונה.
ממש לא!
הכתיבה של טיארי ג׳ונס היא ההבדל שעושה את ההבדל.
האופן בו היא בונה את הדמויות שלה והמבנה הספרותי אותו בחרה, הם שהופכים את הספר לכזה שתתקשו להפסיק אותו עד שתגיעו לסופו, ותוסיפו להרהר בו גם אחרי המילה האחרונה.
מעט על העלילה של ״ברית עולם״:
רוי וסלסטיאל הם זוג צעיר, אשר הגשים את החלום האמריקאי הדרומי.
שניהם שחורים. היא ממשפחה שהצליחה מעט יותר משלו, בעיקר בגלל מזל, אבל שניהם מצליחים כעת בזכות עצמם.
היא אמנית עם עתיד מבטיח. הוא מנהל צעיר ומצליח.
את יום הנישואים הראשון שלהם הם חוגגים במלון הרחק מביתם.
באותו לילה מתהפכים חייהם.
רוי מואשם בפשע שלא ביצע. זה לא ספוילר, מהרגע הראשון ברור לקוראים שמדובר בהאשמת שווא.
אלא שכשמדובר בגבר שחור בדרום ארצות הברית, המילים ״חף מפשע עד שתוכח אשמתו״ הן חסרות משמעות.
מזעזע? אכן.
כמה נוח לנו להרחיק לארצות הברית, ולחיות באשליה שמאפשרת לנשום כי אצלנו מערכת המשפט לא מבצעת עוולות כאלה.
רוי, למרות היותו חף מפשע נכלא וכל חייו משתנים.
כך גם חייה של אשתו. כפי שמצוטטת המשוררת האפרו- אמריקאית, קלודיה רנקין במוטו של הספר:
״מה שקורה לך לא שייך רק לך, רק חציו נוגע לך.
זה לא שלך. לא רק שלך.״
במהלך חמש השנים בהן מתרחשת עלילת ״ברית עולם״, משתנים חייהם של אנשים רבים שחייהם קשורים לחיי רוי וסלסטיאל. כולם קשורים לכולם, כמו גלגלי שיניים.
יש בספר שני רבדים עיקריים.
האחד הוא נושא הגזע והגזענות, אשר קיים גם כיום, בצורה פחות ברורה מאשר לפני חמישים שנה, אך לא פחות ממשית.
הרובד השני, לא פחות מעניין ומעורר מחשבות, היא השאלה מה בין אהבה לנאמנות? האם הם בהכרח חופפים? ואם לא, מי מהם מכריע? ומה קורה כאשר נאמנות לעצמנו עומדת בסתירה לנאמנות לאחר?
כאמור הכתיבה של טיארי ג׳ונס רק שואלת שאלות, את התשובות יתן כל קורא לעצמו, או לא.
המבנה הספרותי הפוליפוני( סיפור בכמה קולות) גורם לנו להבין את המורכבות. דברים שרואים מכאן לא רואים משם.
הדמויות של טיארי ג׳ונס עגולות, מעוררות חמלה ובעיקר מחזקות את התחושה כי אין באמת שחור- לבן. חוץ מאשר בצבע העור…