״מחר ניסע ללונה פארק״, ספרה החדש של אילנה ברנשטיין (הוצאת כנרת) הופך את הבטן הרבה יותר מכל מתקן לונה פארק בו הייתי.
אולי כי לונה פארק שייך לממלכת המשחקים והדמיון, ואילו הספר מציאותי כל כך וכתוב כתיבה נוקבת עד כאב.
זה מתחיל כבר מפיסקת הפתיחה:
״ובדרך הביתה אמר הקטן שהוא רוצה סוכרייה על מקל. הגדולה אמרה שאין לאמא כסף. כבר מזמן תפסה את מקומי.
שתוציא מהקיר, אמר. הגדולה לעגה לו, אני דווקא חשבתי שזה מצחיק.
אמרתי לו שהאיש הרע סתם את החור בקיר, ושאי אפשר להוציא עוד כסף. הגדולה אמרה שזה לא נכון. בת שש בקושי, וכבר היא יודעת מה נכון ומה לא נכון.
כשנגיע הביתה תעלו אל השכנה, היא תתן לכם משהו. אבל הקטן רצה סוכרייה על מקל, לא משהו, והשתטח על הכביש באמצע מעבר החציה.״
הפיסקה הזו מכילה שני מאפיינים מאוד חשובים בספר הזה.
הראשון, קופץ מיד לעין, הוא הכאב.
העוני המנוול הוא דמות של ממש בסיפור הזה ויחד איתו מגיעים עוד מחוללי כאב. עוד אתייחס אליהם.
אבל לא פחות חשוב יש כאן שביב של אור, של משהו שמרכך מעט.
אתמול שוחחתי עם חברה לגבי ספר אחר אותו לא צלחתי למרות שהוא כתוב מצוין.
אמרתי לאותה חברה שאני לא פוחדת מספרים מכאיבים ועצובים, אבל אי אפשר שהכל יהיה רק עולב ורוע קשוח, חייבים משהו שיאוורר את הטקסט.
לעיתים זו תקוה, או חמלה, לעיתים אהבה או רגעים של רוך, משהו מוכרח לאפשר לי לנשום.
״מחר ניסע ללונה פארק״ דוקר ומכאיב ולופת ממש, אבל יש בו אוויר, יש בו רוך ואהבה וחמלה.
הוא עורר בי כאב עצום, אבל גם רצון לחבק אלי כל אחת משלוש הדמויות הראשיות.
מעט על העלילה של ״מחר ניסע ללונה פארק״:
אם צעירה מאוד, בראשית שנות העשרים לחייה, חד הורית(המתקוממת נגד ההגדרה הזו, היא מסבירה כי אימהות אינן אמבות המשכפלות את עצמן, תמיד יש גם אבא, גם אם אינו נוכח) לבת שש ובן חמש מבטיחה לילדיה ברגע של ייאוש ״מחר ניסע ללונה פארק״
בתה, למודת ניסיון בשש שנותיה, לא מאמינה לה ומטיחה בה את חוסר האמון.
הדבר רק גורם לאם להיות נחושה בדעתה ולעשות הכל, אבל ממש הכל, כדי שהפעם תקיים את הבטחתה.
העלילה מתרחשת במהלך כמה ימי חורף סוער במיוחד, בשנות השמונים של המאה הקודמת. עם פלשבקים לתקופות אחרות בחייה.
האם סובלת מבעיה נפשית כלשהי, מטופלת בכדורים פסיכיאטריים, אבל כמעט ללא שום תמיכה אחרת, למעט השכנה שלה.
היא עצמה לא רואה בשכנה מקור תמיכה אלא דמות מתנשאת ומתערבת.
יחד עם זאת, אולי מחוסר ברירה, היא כן נעזרת בה.
ואולי ההתייחסות אליה כמתנשאת ומתערבת היא דרכה להגן על עצמה בפני ראיית המציאות.
רב הנסתר על הגלוי בספר: לדמויות אין שם, הילדים נקראים הגדולה והקטן.
השכנה נקראת השכנה וההפסיכיאטר הוא הפסיכיאטר.
בעיניי זו בחירה חכמה של הכותבת.
הסיפור הזה עלול להיות הסיפור של כל אחד.
לא מדובר במקרה פרטי מסוים שלגביו ניתן לתרץ את הגורל הטרגי.
מדובר במצב שכל אחד עלול להיקלע אליו.
האם הצעירה הזו היתה סטודנטית לפסיכולוגיה באוניברסיטה.
לא ברור מה קרה בדרך, היכן משפחתה, מהו המשבר שעליו היא מדברת?
כל זה לא חשוב.
מה שחשוב הוא שעכשיו, בנקודת הזמן הזו, האישה הזו עומדת לטבוע ונלחמת אנושות.
האם היא נלחמת כדי להציל את עצמה ואת ילדיה?
אולי היא נלחמת על מנת להשאיר להם זיכרונות טובים?
העוני המנוול, הוא רק גורם מכאיב אחד בחייה של האם הצעירה.
כאמור היא סובלת גם מבעיה נפשית כלשהי.
אבל, הדבר העיקרי שהספר הזה מציף באומץ רב הוא הקושי באימהות.
השקר הגדול לפיו את מתאהבת בתינוק שלך מרגע לידתו, ומסתובבת כל היום רק מאושרת, השקר הזה נחשף כבר מזמן לשמחתי, גם בספרים.
יחד עם זאת לא קראתי אף סופרת שחושפת אותו כך, באומץ רב כל כך, בהליכה עד הסוף, פרט לאלנה פרנטה ב״הבת האפלה״
ההבדל הוא, מבלי להפחית חלילה מערכה של פרנטה המופלאה, שאילנה ברנשטיין מעזה לכתוב בשמה ולא מאחורי מעטה של שם בדוי.
יחד עם זאת חשוב לי להדגיש שוב, יש בספר גם רוך, ואהבה אימהית כמיטב יכולתה,
ואחרי הכל כמיטב יכולנו זה כל מה שאני יכולות.
הכתיבה של אילנה ברנשטיין גרמה לי לרצות למרקר כל משפט כמעט. הנה דוגמית קטנטנה.
״ידעתי שהוא האחרון שלי. לא יהיו לי עוד ילדים. גם השניים האלה נפלטו לעולם מיצר החיים שלהם. אותו יצר שדחף הצידה את יצר החיים שלי.״
״קראתי את הספר פעם ופעמיים לפני שהחזרתי אותו לספרייה. ניגנתי אותו בראש. רציתי ללמוד את התווים שלו. בכל עמוד שפתחתי ראיתי את הפנים שלי, כמו במראה.״
עטיפת הספר, עליה אחראי אמרי זרטל, הולמת מאוד את תוכנו.
גם משום שהאם הצעירה כותבת והעטיפה נראית כמו המחברות החומות של פעם ובעיקר מפני שהעיצוב, כמו הספר עצמו, לא מאפשר לשום מסיח לברוח מהאמת.
מילה על סיום הספר, בלי ספוילר- גם כאן הוכיחה אילנה ברנשטיין אומץ והשאירה גם אוויר לנשימה.
המלצה שלי- קראו את הספר הזה ותגידו תודה על כל מה שיש לכם בחיים.
