״אנשים כמונו״- על ספרה החדש של נעה ידלין

״אנשים כמונו״ הוא ספרה החמישי של נעה ידלין(הוצאת כנרת).

קדמו לו, בין היתר, ״שטוקהולם״ שהפך גם למיני סדרת טלויזיה נהדרת, ו״בעלת הבית״ שזכה בפרס ספיר.

לנעה ידלין יש כשרון לקחת את המצבים הכי טריוויאלים ומוכרים לנו, להתבונן בהם לעומק, לפרוט לחלקיקי פאזל שלרוב לא נראים ולייצר סיפור מעניין.

כך קורה גם בספר ״אנשים כמונו״.

מעט על העלילה של ״אנשים כמונו״ ללא ספוילר:

אסנת ודרור הם זוג בשנות הארבעים לחייהם, הורים לשתי בנות, חנה בת שש וחמוטל בת אחת עשרה.

הם עוזבים דירה במרכז תל אביב ועוברים לגור בבית פרטי מרווח, מעוצב כרצונם, בדרום תל אביב.

השכונה נחשבת ללא טובה בהווה, אבל עם פוטנציאל להפוך לנווה צדק בעתיד.

זוהי זירת ההתרחשות העיקרית בספר, הן הגאוגרפית והן, ובעיקר, הנפשית.

המתח הזה שבין מה שקורה עכשיו לבין הפוטנציאל שאולי יתגשם בעתיד.

בין הרצון של אסנת להישאר לגור בבית החלומות ובין המציאות הטופחת על פניה.

המציאות הזו היא בעל שאינו מרוצה כלל, שכן שמתנכל לחייהם ותחושה כללילת של חמיצות.

החמיצות הזו לא קשורה בהכרח למקום המגורים, אבל הטריגר הזה ממחיש ומכריח אותה להתעמת עם רגשות ומחשבות של זוג בשנות הארבעים.

מתח נוסף שקיים הוא בין הרצון לראות בעצמם אנשים נאורים, פלורליסטים, או לכל הפחות פוליטקלי קורקט ובין הצורך האנושי להיות בסביבה של ״אנשים כמונו״.

מה כוונת המושג הזה ״אנשים כמונו״?

האם אלה אנשים שמאמינים באותם ערכים שלנו, באותו מצב סוציו אקונומי? מאותה עדה?

נעה ידלין לא נותנת להתחמק.

הזכרתי קודם תחושה של חמיצות והיא התעוררה בי גם כלפי הדמויות. לא חיבבתי אותן, ויחד עם זאת הספר ״אנשים כמונו״ הוכיח לי שאפשר להעריך ואפילו לאהוב ספר מבלי לחבב את הדמויות.

החטא היחיד של כותב בתחום דמויות הוא היותן שטוחות או לא אמינות. הדמויות של ידלין עגולות ואמינות.

אחת הדמויות, ישראל, השכן המתנכל נותרת עלומה עד סוף הסיפור ויש לזה ערך מוסף- אסנת ודרור לא מצליחים לראות בו מעבר לסטיגמה ולכן הוא נשאר תעלומה גם עבורנו.

כמו בכל סטיגמה, יש לה בסיס היסטורי, או כמו שהילדים אומרים ״הוא התחיל״.

יחד עם זאת, יש בו יותר מהמתנכל והם לא מצליחים לראות זאת, בעיקר דרור.

הבחירה של ידלין לקרוא לו ישראל עוררה בי חיוך ואני מאמינה שהיא לא מקרית.

האם הוא הישראלי החדש? אני מקווה שלא, אבל השאלה היא שחשובה.

הצחיקה אותי גם הקריצה של ידלין לעבר הזוגות המתחכמים עם בחירת השמות לילדיהם.

יש זוג בספר שלילדיהם קוראים שרף ותבל. ואין צורך שארחיב למה זה מצחיק, נכון? הזכיר לי את הטורטלים מ״ארץ נהדרת״

בכלל, ההתבוננות של נעה ידלין בדמויות שלה ואולי בחברה הישראלית נעה בין חמלה לשעשוע, ונדמה לי שגם זו תכונה שמאפיינת את הכתיבה שלה.