“צערו העתיק של הירח” ספר הביכורים המשובח של נעמה דעי

“צערו העתיק של הירח”, ספרה של נעמה דעי( הוצאת עם עובד) הצליח לפלס דרך אל ליבי בתקופה שנטשתי לא מעט ספרים.

דווקא הספר הזה שרחוק מלהיות קליל הוכיח לי מה שנדרש לי כדי לצלוח משברון קריאה הוא לא ספר קליל, אלא כתיבה משובחת וסיפור מסקרן.

“צערו העתיק של הירח” גם הזכיר לי שני שירים “דברים שרואים מכאן לא רואים משם” ו”כולנו רקמה אנושית אחת” בהמשך אסביר למה.

מעט על העלילה של “צערו העתיק של הירח” ללא ספוילר:

משפחת קהן היא משפחה ציונית דתית ברוכת ילדים ואהבה. האב רב ידוע, האם מורה לספרות באולפנה. אריאל אשר בתחילת הסיפור הוא כבן שש עשרה הוא אחד האחים במשפחה, ולמרות שאף אחד לא ממש מודה בזה הוא גם הבן המוצלח ואהיב ביותר במשפחה.

בליל שבת אחד מתרסק אופנוע ביישוב הדתי.

הרוכב, אשר נפצע קשה הוא אריאל.

איך קרה שנער דתי רכב ללא רשיון על אופנוע בשבת?

לא אגלה לכם מפאת ספוילר, רק אגיד שהפסוק “פיקוח נפש דוחה שבת” היה ברקע.

אריאל אשר נפגע באונה הקדמית במוחו חוזר אמנם להכרה אך לא חוזר לעצמו.

כושר הדיבור שלו נפגע קשה, ובתגובת שרשרת לכך הוא משתנה לחלוטין ועם זאת הוא עדיין מבחינה מסויימת אותו אריאל.

זה כאילו אריאל שלפני התאונה לכוד בתוך אריאל החדש, כולם רואים את שני האריאלים ואף אחד, כולל אריאל עצמו, לא מצליח לחלץ את הישן.

כל אחד מהסובבים אותו מגיב בצורה שונה. רבים מהם מרגישים אשמים. כל אחד מסיבותיו הוא.

על הכתיבה של נעמה דעי

נעמה דעי מספרת את הסיפור דרך התודעות השונות של כל אחת מהדמויות והן רבות.

ההצלחה שלה נובעת מכך שהיא מצליחה לתת לכל דמות אפיון ייחודי וממשי כל כך עד כי למרות העובדה שהרוב מסופר בגוף שלישי אנחנו מכירים גם את השפה והקול של כל דמות, ולא רק את זווית הראייה שלה.

וכך היא מצליחה להשיג שתי מטרות, האחת היא שאנחנו עוקבים בסקרנות רבה אחרי הסיפור, כי הדמויות עצמן מעניינות.

השנייה היא המחשת המסר “דברים שרואים מכאן לא רואים משם” כמו בכל רשומון טוב אין כאן חזרה משעממת על אותו סיפור, אלא סיפורים שונים לחלוטין שמתלכדים לסיפור אחד גדול, וכל אחד מהם מאיר את שאר הסיפורים.

כאמור, השיר השני בו נזכרתי הוא רקמה אנושית. כשאריאל נפגע הכל משתנה, לא רק המובן מאליו כמו משפחתו הגרעינית, אלא גם המשפחה הגרעינית וחברים נוספים בקהילה.

זה לא רק ששאר הדמויות כואבות את מה שקרה לאריאל, הן גם משתנות.

“צערו העתיק של הירח” הוא ספר שואב ואינטליגנטי ביותר ואני מחכה בסקרנות לקרוא ספרים נוספים של נעמה דעי.