saritflainאוריין צ’פלין כתבה ספר שבוחן את האימהות של הלינה המשותפת, אבל הוא גורם לחשוב על האימהות וההורות בכלל.
כשהייתי ילדה מאוד רציתי לגור בקיבוץ. כעסתי על הוריי, שהייתה להם הזדמנות לגור בקיבוץ ודחו אותה.
קינאתי בחברים שהייתה להם משפחה בקיבוץ ובילו שם את החופשות.
כשגדלתי, והגעתי בערך לגיל עשרים הגעתי עם חבר לבקר חברים שלו בקיבוץ.
בחדר היה מונח עלון שמיועד לחברי הקיבוץ. דפדפתי בו, וראיתי ידיעה, שמזכירה להורים כי השעות בהם מותר להם לבקר את הילדים, הן אך ורק השעות המוגדרות, שאינני זוכרת מה היו.
הייתי מזועזעת. באותו רגע, שמחתי מאוד שלא גדלתי בקיבוץ.
יותר מזה היה לי ברור שלעולם לא אגור בקיבוץ. אמרתי לאותו חבר:”אף אחד לא יגיד לי מתי מותר לי להיות עם הילדים שלי!”
“ארבע שעות ביום”, ספרה של אוריין צ’פלין, בהוצאת הקיבוץ המאוחד, מטפל בדיוק בסוגיה הזו.
על ההתמודדות של אימהות שגידלו ילדים בקיבוץ, בשנים בהן הייתה לינה משותפת.
ספרים וסרטים רבים דנו בעניין מההיבט של הילדים. פחדי הלילה, הצורך להיות עם ההורים לעומת ההנאה החברתית הייחודית ועוד.
זה הספר הראשון בו אני נתקלת, שדן בסוגיה זו מזווית הראייה של האימהות.
ההתמודדות של האימהות, עם העובדה שמגיל ינקות מוקדמת משאירות את התינוקות ללינה משותפת.
אוריין צ’פלין שהתה עם משפחתה בטקסס. שם , בהזדמנות מסויימת סיפרה לנשים המקומיות שגדלה בקיבוץ והסבירה להן על בית הילדים.
הנשים שמעולם לא שמעו על דרך זו, שאלו אותה כיצד מתמודדת אמא , עם העובדה שהיא צריכה להשאיר את הילד, ולא לקחת אותו לחיקה בבית לישון.
השאלות והתעניינות של הנשים גרמה לאוריין לחקור את הנושא.
“ארבע שעות ביום” הוא תוצאה של המחקר הזה.
בספר יש שלושה עשר מונולוגים של נשים, שכולן גידלו ילדים בקיבוץ, בתקופת הלינה המשותפת.
המונולוגים מרתקים. צ’פלין עשתה עבודת עריכה מצוינת.
תמונה מלאה ומגוונת נגלית לעינינו תוך כדי הקריאה.
כמספר האימהות כך מספר דרכי ההתמודדות, או ליתר דיוק דרכי ההתייחסות.
חלק מהאימהות לא רואות בנושא בעיה ולכן אין כאן עניין של התמודדות.
המונולוגים מחדדים את ההתלבטות של אימהות מול אידאולוגיה, נוחות מול יצר אימהי.
הרצון ״ להיות בסדר״ עם החברה הקיבוצית, ההורים או האבות המייסדים מול הצורך להיות נאמנה לעצמך.
יש הבדל בין אימהות שבעצמן גדלו בקיבוץ, לאימהות שגדלו בעיר, או בכלל הגיעו מחו”ל.
הנשים פורשות בפנינו סיפורי חיים מרגשים ומרתקים. ו
שוב- צ’פלין עשתה עבודה מצוינת בעריכה
המונולוגים אותנטיים, מובאים בשפה שלהן, ויחד עם זאת נראה שצ’פלין הידקה את הטקסטים, וטוב שכך.
התוצאה קולחת, סוחפת ומרגשת.
הנשים שצ’פלין בחרה מעניינות ומגוונות.
לפני כל מונולוג שיבצה הכותבת צילומים של קטעי יומן שניהלו “שומרות הלילה” ובו דיווחים על יציאה משיגרה.
“יוסי שהרבה לבכות ולקרוא לאמא, שירה שהשתעלה ודני שהתעורר מחלום רע וקיבל כוס מים.
קטעי היומן האלו מכמירי לב ממש.
המונולוגים פורשים עולם שלם, ומתברר כי יש אמנם אימהות שסבלו ממש, ו”קיבלו את דין התנועה”, אך יש גם נשים שאהבו את הדרך הזו ולדעתן זה רק שיפר את אימהותן.
הגעתי אל הספר בגישה ברורה נגד העניין, אני עדיין חושבת שזו הייתה טעות ואף עוול, אבל אני רואה את העניין הצורה רחבה יותר.
בסוף הספר יש אחרית דבר מאת פרופסור אריאלה פרידמן.
לדעתי הספר עומד בפני עצמו היטב גם ללא אחרית הדבר.
אוריין צ’פלין כתבה ספר שבוחן את האימהות של הלינה המשותפת, אבל הוא גורם לחשוב על האימהות וההורות בכלל.
מה הערכים והאמונות שלנו כהורים.
מומלץ מאוד מאוד.