“סדקים דקים”- שלושה שירים של לאה צבי(דובז’ינסקי)

“סדקים דקים” הוא ספרה הרביעי של לאה צבי(דובזינסקי), בעריכת אלי אליהו ובהוצאת ספרי עיתון 77.

שם הספר וגם עטיפתו הזכירו לי שני דברים.

הראשון הוא המשפט הידוע של ליאונרד כהן על כך שיש סדק בכל מקום וכך חודר האור.

הדבר השני הוא המנהג הנהוג בתרבות היפנית, לפיו, כאשר כלי נסדק ממלאים את הסדקים בזהב.

התקשיתי לבחור שיר אחד, לכן בחרתי שלושה, יפים, נוגעים. עושים מה ששירה לרוב עושה- הופכים כאב ליופי, ממלאים את הסדקים בזהב.

מכאן ואילך אתן למילותיה של לאה צבי לדבר.

אגרנות כפייתית

בְּסוֹף הַפְּרוֹזְדוֹר,

בַּחֶדֶר הַשְּׂמָאלִי

שַׂקִּיּוֹת עַל גַּבֵּי שַׂקִּיּוֹת

מְלֵאוֹת מַכְאוֹבִים מֻנָּחוֹת

נֶעֱרָמוֹת, עֲרֵמוֹת, עֲרֵמוֹת.

הַחֶדֶר נֶאֱנָק, עַל סַף הִתְפּוֹצְצוּת

(יֵשׁ אוֹמְרִים, זאֹת הַפְרָעָה)

אֵין אֶפְשָׁרוּת לִתְזוּזָה

אָז, אִם תֵּלֵךְ בַּמִּסְדְּרוֹן

וְתַגִּיעַ לַחֶדֶר הַשְּׂמָאלִי, אַל תִּכָּנֵס

שָׁם, לִבִּי עוֹלֶה עַל גְּדוֹתָיו.

מורשת

בְּכָל יוֹם שִׁשִּׁי הִנִּיחָה סָבָתִי מָעוֹת בְּכַף יָדִי

וְשָׁלְחָה אוֹתִי לִקְנוֹת מַסְטִיק בָּזוּקָה בַּמַּכּלֶֹת שֶׁל יְרוּחָם

(שֶׁמֵּעוֹלָם לֹא רִחֵם עַל יַלְדֵּי הַגַּן –

אֵין כֶּסֶף – אֵין מַסְטִיק).

בְּשַׂקִּית נְיָר קְטַנָּה

הִנִּיחַ יְרוּחָם זוּג בָּזוּקוֹת וְרֻדּוֹת

בּטְעַםַ  וְרַדְרַד.

קִלַּפְתִּי בִּשְׁקִיקָה אֶת הָעֲטִיפָה, לִקְראֹ

אֶת הֶעָתִיד הַוָּרֹד הַמְּצַפֶּה לִי,

וְנֶאֱמַר שֵׁם שֶׁאֶכְבּשֹׁ אֶת הַיָּרֵחַ.

אַךְ אֲנִי כָּבַשְׁתִּי מְלָפְפוֹנִים בְּמֶלַח

וְהֵם מֻנָּחִים בְּצִנְצֶנֶת עַל הַשַּׁיִשׁ.

*

“הַחַיִּים נִפְלָאִים”, אָמַר,

“רְאִי אֶת הַטַּל הַתָּלוּי בַּשָּׂדֶה

כְּמוֹ יַהֲלוֹמִים נוֹצְצִים הַהוֹפְכִים לְאִזְמַרְגָּדִים יְרֻקִּים,

בְּכָל רֶגַע מַחְלִיפִים צְבָעִים”

“אַתָּה מְדַבֵּר עַל הַדְּמָעוֹת הָאֵלֶּה?” שָׁאַלְתִּי.