saritflainכל המשפחות מורכבות בדרכן, וכל הקיבוצים הם משפחה גדולה
“הבת האובדת”, ספרה של נילי לנדסמן, בעריכת נועה מנהיים( הוצאת כנרת) ליווה אותי בשבוע האחרון.
לא קראתי אותו בנשימה עצורה, לא מצאתי את עצמי הופכת דף אחרי דף בלי יכולת לעצור, אבל קרה לי משהו אחר שהוא בעיניי סממן לספר טוב. מצאתי את עצמי חושבת מפעם לפעם על הדמויות, תוהה מה שלומן, מרגישה את נוכחותן איתי.
זו אחת ההצלחות של כותב טוב, לגרום לדמויות שלו להיות אמיתיות ובעלות נפח של ממש.
מעט על העלילה של “הבת האובדת” ללא ספוילר:
יולה, או בשמה החדש, לילא, היא בת קיבוץ, אשר טסה לחו”ל לפני כשלושים שנה, ועתה שבה אליו להיות לצידו של אביה הגוסס.
יולה הבטיחה לעצמה שלא תעשה זאת. היא לא תשוב לקיבוץ. היא לא תשוב למשפחתה. יותר מדי מטענים ומשקעים קשורים לעניין.
אלא שלילה אחד היא חולמת חלום ובו הגורו שלה מדבר אליה ואומר לה מילה אחת:
“הביתה”. למרות שלושים השנים שחלפו וכל הבתים בהם שהתה, מבחינתה הביתה זה רק מקום אחד-
הקיבוץ בצפון הארץ.
היא מגיעה ישר אל סיבוך בחיי הנישואים של אחיה הבכור וגיסתה, אותה היא מתעבת.
רומנים חצי סודיים בין דמויות מעברה מקיפים אותה מכל עבר, וכל זאת על רקע סכסוכים ופרשיות מהעבר וההווה של הקיבוץ העומד לחגוג מאה שנה להיווסדו, ואפילו עובדה היסטורית זו היא מקור למחלוקת.
לאורך הקריאה בספר הרגשתי כמו מציצה אל חייה של משפחה, מבינה ולא מבינה, מנסה לעקוב אחר נפתוליה, אבל בחלק מהזמן לא מבינה, ויש לי תחושה שזו בדיוק הייתה כוונת הסופרת.
כאילו היא אומרת לי-עם כל הכבוד, את רק אורחת ויש סודות שלא מוציאים מהמשפחה, אפילו לא למען הקוראים שלנו.
נילי לנדסמן כתבה ספר מאוד ישראלי.
הקיבוץ, הפוליטיקה, המתח בין הקיבוצים ליישובים השכנים, אזכורים ל”הוא הלך בשדות” ומאיר אריאל, הקיבוצניקית שנוסעת לארצות זרות ונשארת עשרות שנים.
ועם זאת “הבת האובדת” הוא ספר כלל אנושי שעוסק בנושאים הנוגעים בליבו של כל קורא:
שייכות מול זרות, אהבה לעומת התאהבות, וכמו שכבר כתב טולסטוי: “כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו, כל משפחה אומללה, אומללה בדרכה.”
ומה שנילי לנדסמן מעבירה היטב בספר הזה, הוא שמשפחות הן לא אומללות או מאושרות אלא מורכבות.
השפה העברית של נילי לנדסמן יפה ועשירה ועם זאת קולחת ולא כבדה.
“שקט סמיך והומה קולות, רשרושים, זמזומים, המהומים. תאורת גדר המערכת הבליחה חלושות. ירח חיוור צף על קציפת עננים משחירה.”
“קרני שמש הבקיעו מבעד לחשרת עננים. הטילו ריצודי אור על הדשא. המולת ציוצי הציפורים בברושים עוררה בה עליצות. למה להיות כבדה בבוקר כזה יפה?”
כמה יפה התמהיל הזה שבין “חשרת עננים” ובין “למה להיות כבדה”
מילה על שם הספר “הבת האובדת”.
לתחושתי לא רק הבת בספר אובדת, כי אם החברה הקיבוצית כולה , כפי שהיא מצטיירת בספר פעם הייתה חברה עובדת ועתה היא אובדת.
גם מה שנדמה כמובן מאליו שהבת האובדת היא יולה, לא בהכרח כך הוא. גם זוהר, אלינור האחיינית, מור החברה הטובה ולמעשה כל אחת מהדמויות בספר אובדת. לכן הוא מכמיר לב בעיניי.
ועוד בענייני אבודות… אני הייתי רוצה לדעת עוד על הסיפור של אורה, אמה של יולה ועל הנסיבות שהובילו למותה. היו לא מעט רמזים בספר. אני רוצה עוד. אולי לנדסמן תכתוב ספר נוסף על אותה משפחה הפעם בדגש על אורה?