saritflain“בית מלאכה לכתיבה” הפך לחברה הטובה ביותר שלי לענייני כתיבה.
“בית מלאכה לכתיבה”, ספרה החדש של רוני גלבפיש(הוצאת מודן. עריכה עלמה כהן ורדי) מלווה אותי בשבועות האחרונים.
נדיר שאני קוראת ספר במשך תקופה ארוכה כל כך. לרוב, או שהוא טוב ואני מסיימת אותו במהירות, או שהוא לא מדבר אליי ואני נוטשת אותו.( כן, נוטשת בלי שום ייסורי מצפון)
“בית מלאכה לכתיבה” הוא ספר טוב, סליחה, מצוין. ובכל זאת קראתי בו תקופה ארוכה כל כך. האטתי קצב בכוונה. התמהמהתי כדי לחשוב, להטמיע, לתת לדברים לחלחל.
רמז לסיבה לכך נעוצה בשמו המשני של “בית מלאכה לכתיבה”- “מדריך ידידותי לחיי יצירה.
כל מילה בשם הזה משמעותית ומדויקת לי.
הוא מדריך, כולל הצעות מעשיות, שאלות למחשבה, הזמנה לפעולה, דירבון ועידוד. הוא מפרק את השאלה הגדולה של איך לכתוב להמוני שאלות: מה , כמה , מתי, איפה עם מי ועוד ונותן להן הרבה תשובות אפשריות, וגם דרכים לבחון את התשובות.
ידידותי- על החלק הזה עוד ארחיב ואוסיף דוגמאות וציטוטים. בינתיים רק אגיד שלאורך כל הקריאה בו היה ברור לי שרוני היא התשובה לפחד שלי ממדריכי כתיבה וסדנאות.
רוחה הצנועה ומלאת החמלה נמצאת בכל עמוד בספר הזה. היא פשוט נו איך קוראים לזה? אה כן ידידותית…
לחיי- היא במפורש מדברת גם על החיים ולא מוציאה את הכתיבה מהקשרה בתוך החיים.
“כי הכתיבה חשובה,אבל גם החיים חשובים. חשוב לגונן על הכתיבה, אבל אפשר מדי פעם לתת לחיים לנצח קצת, ולפוגג מעט את שגרת ההתבודדות מפניהם.”
ובהקשר הזה אצטט את איריס אליה כהן שליוותה את כתיבת ספרי מקרוב במשך רוב שנות יצירתו, ותמיד הייתה מזכירה לי:”החיים חשובים מהאמנות”
יצירה- כי חייו של כותב וגם אתגריו הם חיי ואתגרי יצירה. כי כמעט כל מה שכתוב כאן נכון לכל יוצר באשר הוא.
אני יודעת את זה כי אני מרגישה כך גם לגבי הצילום והציור.
כאמור, זה בהחלט מדריך, יש בו עצות מעשיות ממש, יש בו הזמנה לחשיבה ורעיונות.
אני רוצה להתייחס בהרחבה דווקא למילה ידידותי.
הספר הזה הוא תומך הכתיבה הטוב ביותר שיכולתי לבקש לעצמי, בוודאי בשלב זה שהספר הראשון שלי עושה דרכו בעולם ,ומצד אחד מדגדג לי להמשיך לכתוב ומצד שני יש קול מרושע שמכרסם בתוכי שאלה: “איך לעזאזל תעשי את זה שוב? ” והאמת? בפעם השנייה זה מפחיד יותר.
ואז באה רוני, וכמו תרגילי נשימה או בריזה מהים מכניסה בי רוגע.
אחת התמות המרכזיות בספר, שמאוד מרגיעה ומחזירה לי כוח באה לידי ביטוי בציטוט הבא:
“אין דרך נכונה לכתוב. אין מקום טוב. אין גודל נכון לחלל,צבע נכון לקירות או נקודה נכונה בחדר. כל הדרכים טובות ונכונות, וכל שאתם מחפשים הוא את המקום הנכון לכם, ברגע הזה ממש.”
“רק דבר אחד משותף לכל הסיפורים בעולם: יש להם התחלה, אמצע וסוף. ורק דבר אחד משותף לכל הסופרים בעולם: הם סיימו לפחות סיפור אחד. התחלה, אמצע וסוף.”
זה כל כך משחרר וגם מתאים לאישיות המרדנית שלי…
וגם, קחו בחשבון, זה מאוד מאתגר, מחזיר את האחריות אלינו. אין כאן מתכון אחד שמבטיח משהו, יש כאן קו מחשבה, הזמנה להתבוננות, המוני רעיונות ומהם עלינו לייצר לנו את מה שנכון לנו.
קראתי בעבר הרבה ספרי הדרכה לכתיבה. הטובים שבהם הם “הזכות לכתוב” של ג’וליה קמרון, “עצם הכתיבה” של נטלי גולדברג (לשניהם, אגב, יש אזכורים והתייחסות ב”בית מלאכה לכתיבה”) והטוב מכולם בעיניי – “ציפור ציפור” של אן למוט.
הם טובים, אפילו מצוינים.
.אבל, מרגע שהכרתי את “בית מלאכה לכתיבה” אין לי ספק- הוא יהפוך ל חברה הכי טובה שלי לענייני כתיבה
מילה על עיצוב הכריכה- הכריכה היפהפייה הזו, מתאימה לגמרי לתוכן הספר. מצד אחד הייאוש בדמותו של דף מקומט, מצד שני ההומור והיצירתיות בהפיכתו של הדף לדמות של שועל.
עיצוב נהדר של עדה ורדי.
במשך קריאת “בית מלאכה לכתיבה” התנגן בראשי לא פעם השיר הזה, קחו , תהנו ממנו גם אתם