״אפיזודה חולפת״ ספרה של טלי יעקבי קנלר, (הוצאת "עולם חדש")הוא ספר הפרוזה הראשון שהצלחתי לקרוא מה זמן רב.
נקווה שזו לא אפיזודה חולפת…
צירוף של כל הנסיבות, הכלליות והאישיות, הטובות והפחות, הביא ל ״חוסר תיאבון״ בקריאה. איך ״אפיזודה חולפת״ פתח לי את תיאבון מחדש ?
״הוא זה שלימד אותנו לצלם בלי מצלמה . תמיד אמר שלפני הכל צריך ללמוד לראות את מה שאף אחד לא רואה ורק כך נוכל לתפוס את הרגע. אהבתי במיוחד את השיעורים שבהם יצאנו למשימות ללא המצלמה, בהם היינו אמורים בעיקר להקשיב, להריח, להתבונן בפרטים הקטנים״
הפסקה הזו שמופיעה בעמוד השני שבתה אותי. הכותבת אולי אינה צלמת, אבל יש לה הבנה עמוקה לנפש הצלם, לפילוסופיה של הצילום.
מעט על העלילה של ״אפיזודה חולפת״ ללא ספוילר:
עדי היא צלמת, כשהיא מצלמת את האנשים היא רואה אותם, באמת. את עצמה לוקח לה הרבה יותר זמן לראות. היא נשואה ליוני, השניים מנסים להרות, ועוברים לשם כך טיפולי פוריות מתישים שגונבים אליהם את כל הפוקוס בזוגיות. עדי חווה נשיקה עם אישה. האם זו תהיה אפיזודה חולפת או התחלה חדשה? הסיפור מתרחש בשתי זירות גאוגרפיות – תל אביב ועמק יזרעאל. עדי נעה בין שני המקומות הכל כך שונים האלה ואני מצאתי בכך הקבלה לתנועה הפנימית שלה בין שני סוגי החיים שהיא מתלבטת ביניהם.
על הכתיבה של טלי יעקבי קנלר
אחד הכללים החשובים בכתיבת סיפורת היא show don’t tell, למרות ש "אפיזודה חולפת" הוא הרומן הראשון שלה, הכותבת מצליחה בכך בגדול. בזמן הקריאה הרגשתי כאילו אני צופה בסרט.
״היא דיברה בהתלהבות ואני חשתי את המועקה מזדחלת וממלאת כל פינה בגופי. לא יכולתי להסיר את עיני מפניה. העיניים שלה שקועות בתוך שקיות שנראות כמו עננים קטנים מלאים מים… אני לא זוכרת שהיה לה אף כל כך גדול. כשהיא מדברת הסנטר שלה זז מצד לצד, מנותק מהצוואר ומהפנים כמו רצועות עור עייפות, חלשות, תלויות בשארית כוחן. אמא שלי תמיד הייתה אשה חזקה ועכשיו נותרה בה חיות, אבל היה משהו מעליב בגוף שלה, שבגד בה מאז שאבא שלי נפטר. ״
הפיסקה הזו לא מעידה רק על המראה של אמה של עדי, אלא גם על מערכת היחסים האמביוולנטית בינהן. או למשל כשבאחד הפרקים היא מספרת על הפרשי הגובה בינה בין בעלה ושני פרקים אח״כ על הפרשי הגבהים בין ההורים שלה. אנחנו מבינים משהו. זה לא מקרי. בחיים אולי כן. בספרות לעולם לא. והיא מציגה את ההפרשים בצורה אחרת. לא חוזרת על עצמה. הנה דוגמה נוספת לכך שהכתיבה של טלי יעקבי קנלר יוצרת תמונה מסרט, כולל סאונד.
"שולה התכופפה, משכה מתיקה שקית עכורה, שלפה סוכרייה בדממה והחזירה את השקית לתוך התיק. אחר כך היא הזדקפה במקומה, הישירה מבט אל עורך-הדין ובתנועה עיוורת משכו אצבעותיה את נייר הצלופן בתנועות איטיות, מרשרשות. נדמה היה לי שהסוכרייה לעולם לא תצא לאוויר העולם.
התיאור הבא ממחיש כמה ישראלי הספר
״יוני כיוון את הרדיו על רשת ב׳, כמו אמא שלי, מכור לחדשות היום. הטון של מגיש החדשות הלחיץ אותי, הוא העביר את המסרים בצורה חד- משמעית ונוקבת בליווי לחן קצבי של תופים בין מבזק למבזק. גם כשהוא דיבר על מזג האוויר זה נשמע כמו ידיעה על פצצה מתקתקת שעומדת לשנות את פני העולם״
שלא תטעו, זו לא רק הכתיבה, גם העלילה מעניינת, מסקרנת. אני אישית מחכה לספר הבא של טלי יעקבי קנלר.
