"נמר בירושלים" ספרו של אורן ולדמן הוא הראשון שקראתי הן של הוצאת "שתים"(מירי רוזובסקי, שגם ערכה את הספר, ואורנה לנדאו) והן של אורן ולדמן, ואני אומרת- הבו לי עוד מהיופי הזה!
מעט על העלילה של "נמר בירושלים" ללא ספוילר:
ערן וחווה, נער ונערה, מחופשים לחובש ואחות, מבריחים בווספה מטופל גוסס, מבית חולים אל מנזר המצבה בירושלים.
זה לא ספוילר, זו תמונת הפתיחה, ואם נדייק זו תמונה מתוך האפילוג.
מכאן חוזר הסרט לאחור, ואנו מתוודעים אל שלוש הדמויות האלו וסיפוריהן המצטלבים.
"נמר בירושלים" מתרחש ב1972.
ערן, נער מופנם ורגיש, מנסה להבין לאן נעלמה אמו לפני עשר שנים, ומדוע למרות שהיא מתכתבת איתו בעקביות כל השנים היא עוד לא חוזרת.
הוא חי עם אביו שמגדל אותו באהבה שתקנית, שונא כדורגל ואת בית הספר, וחולם להתקבל לפנימיית אמנות.
ערן נאלץ, כחלק ממחויבות בית ספרית, לבקר בבית החולים חולה ערירי בשם דב גפונוב.
גפונוב הוא מתרגם גאון, עולה חדש, שתרגם לעברית את "עוטה עור הנמר", יצירת מופת גאורגית, שאף שלונסקי וחיים גורי גמרו עליו את ההלל.
חווה, היא מטופלת בבית החולים- לא ארחיב, מחשש ספוילר.
"נמר בירושלים" הוא רומן חניכה,
כמו כל רומן חניכה טוב, הוא מעביר מסע גם את הקורא, ולא רק את הדמות, או הדמויות במקרה הזה.
שלושתן עוברות שינוי התפתחותי בשלושת החודשים בהם אנו מלווים אותן.
"נמר בירושלים" הוא גם רומן ארס פואטי
כבר בתחילת הקריאה תהיתי אם אכן קיימת יצירה בשם "עוטה עור הנמר"-
ואכן קיימת ונחשבת עד היום ליצירה הגדולה ביותר בספרות הגאורגית.
אנחנו זוכים לקבל טעימה מתוך היצירה המסקרנת הזו והסיפור שעמד מאחורי כתיבתה. וכך יש למעשה שלושה סיפורים זה בתוך זה:
ספרו של ולדמן, היצירה הגאורגית, וסיפור היווצרותה.
דב גפונוב אכן תרגם אותה, ומכתביו אל אברהם שלונסקי, אף משובצים בספר.
סיפור רביעי הוא סיפור חייו של גפונוב.
שכפי שכתוב באחרית הדבר, לקח לעצמו אורן ולדמן חירות אמנותית להביא אותו, ולשלב בפרי דמיונו.
מרתק לא פחות הוא הסיפור הראשי- של ערן וכך אף סיפורה המשני של חווה.
זהו ספר ארס פואטי, גם בשל העובדה שהוא עוסק באומנות התרגום.
"המתרגם האמיתי הוא אומן. עליו ליצוק את המהות, פנימיות היצירה לתוך גוף אחר, כלי אחר, תרבות אחרת.
תרבות שנוצרה לעיתים מאות שנים מוקדם או מאוחר יותר בסביבה שונה,
עם מערכת ערכים וחוקים שונה, ועדיין לשמר את המהות, את נשמת היצירה."
כיאה למי שמבין ומכבד כך את השפה, אורן ולדמן משתמש בה כאחד מיסודות היצירה.
אמנם כל הדמויות שלו דוברות עברית, אך לכל אחת הניואנסים שלה.
השפה של הדמות מספרת עליה לא פחות מתוכן דבריה.
כך למשל דווקא העברית של גפונוב כל כך גבוהה עד שקשה לעיתים להבינה,
יש משהו במשלב הזה שגורם לחוש הן את ההתפעמות שלו משפות והן את נוקשותו.
ערן הוא צייר ובהתאם לכך הוא רואה את העולם בדימויים של כתמים וצבעים.
"נמר בירושלים" גם ספר על התשוקה ליצירה ומחסומיה,
על תחושת המתחזה התוקפת כנראה כל אדם בשלב כלשהו,
על הפער בין האהבה והכוונות הטובות של הורים לבין היכולת לממש אותן.
על היחסים המורכבים בין חלומות ומציאות.
" בסופו של דבר, אנחנו לא מצטערים על הדברים שעשינו, אלא על כל הדברים שרצינו, השתוקקנו ואפילו לא ניסינו לעשות, לא משנה מה הסיבה.״
