"יומה של מיס פטיגרו" ספרה של וינפרד ווטסון,(הוצאת הכורסא. תרגום-אורטל אריכה) התפרסם לראשונה ב1938.
כפי שכתוב בהקדמה( מאת הנרייטה טווייקרוס-מרטין) – סיפור הוצאתו לאור מחדש הוא אגדה בפני עצמה.
הן ההקדמה והן "יומה של מיס פטיגרו" עצמו משקפים מצד אחד סיפור תקופתי, שמפתה מאד לומר עליו- פעם זה היה כך" ולחייך, ומצד שני הוא מחדד כמה דברים על המין האנושי שלא השתנו כלל.
מעט על העלילה של "יומה של מיס פטיגרו" ללא ספוילר
מיס פטיגרו היא אומנת ענייה, בשנות הארבעים או חמישים לחייה. היא רווקה, חייה שוממים מכל בחינה אפשרית, והיא נמצאת במרחק צעד אחד מאובדן הכנסה ואבדן מקום מגורים.
היא נשלחת בטעות על ידי סוכנות התעסוקה לביתה של דליסיה לאפוס- זמרת מועדוני לילה.
מאותה רגע מתחולל רצף משעשע שיוצר קומדיה של טעויות.
עולמה הזוהר של דליסיה, כולל גברים צעירים ומושכים, פיתויים, חיזורים, אלכוהול ועוד. עולם זר לחלוטין לזה של מיס פטינגרו, ואף מנוגד לסולם הערכים שלה.
להפתעתה היא נקראת להציל את דליסיה שוב ושוב, ומגלה יכולות מפתיעות, ויתרה מזאת- היא מגלה שהיא נהנית בעולם החדש הזה.
העלילה שנפרשת על פני עשרים וארבע שעות, וסוחפת איתה את הקוראים (ואם נודה על האמת, בעיקר את הקוראות) .
"יומה של מיס פטיגרו" מוצג בהקדמה כסיפור סינדרלה עם טוויסט, מאחר וסינדרלה במקרה הזה היא אישה בגיל העמידה.
הטוויסט הנוסף, לדעתי, הוא שסינדרלה אינה היחידה שעוברת שינוי.
מיס פטיגרו משפיעה על דליסיה ולהיפך.
בתוך מעטפת של ממתק אמיתי, "יומה של מיס פטיגרו" מחדד שאלות כמו הופך אישה ליפה? מה נותן לה היופי שלה? עד כמה הערכים שגדלנו עליהם הופכים לאוטומט ומתי אנחנו בוחנים אותם מחדש?
לאורך הספר יש סימנים תקופתיים רבים. כמו זה שאישה שמעשנת נחשבת מודרנית. זה מנהג שאופייני בעיקר לגברים. מועדוני לילה, תלבושות כמו "נגליז'ה"- מושג אשר המתרגמת, בחוכמה לא תרגמה כחלוק או כתונת לילה, וכך העבירה גם את רוח בתקופה וגם את האווירה בביתה של דליסיה.
כאמור כל זה מוגש בתוך מעטפת קלילה מתוקה ומצחיקה.
