"הילד בחלון", ספרו השני של אורן גזית (עריכה אורנה לנדאו. הוצאת שתים) הוא אחד הספרים העצובים ומצוינים ביותר שקראתי.
כשסיימתי לקרוא אותו, לא יכולתי שלא להיזכר במשפט "הדרך לגיהינום רצופה כוונות טובות."
הדמויות עושות דברים איומים, פוגעות פגיעה אנושה באהובים עליהן ובטוחות שהן פועלות לטובתם.
מה זה אומר לגבי טוב ורע? את זה אשאיר לכל אחד להחליט בעצמו.
מעט על העלילה של "הילד בחלון" ללא ספוילר:
כצלה, אמא צעירה, נכנסת לחנות ברחוב ביאליק ברמת גן לשאול אם יש להם אוברולים לתינוקות.
לצורך כך היא משאירה לרגע בחוץ את העגלה ובה בנה בן שלושת החודשים.
כשהיא יוצאת, העגלה ריקה.
המשטרה, התקשורת ואפילו משפחתה בטוחים שהיא עשתה משהו לתינוק.
כצלה בעצמה כבר לא בטוחה מה היא האמת.
היא כל כך לא סומכת על זיכרונה, שהיא כותבת כל מה שקורה לה. כל מה שמישהו אומר, כל מחשבה שלה, הכל זוכה לתיעוד אובססיבי שלה.
שמונה עשרה שנים מאוחר יותר, אחיה הצעיר מתאבד, ובמקביל היא שומעת שברחוב ביאליק ברמת גן, עומד נער צעיר ומדגמן בגדי ים.
נער שיש סיבה להאמין שהוא אותו תינוק שנעלם.
כצלה יוצאת למסע לחיפוש אחר בנה ואחר האמת.
מה חשוב לה יותר – למצוא את בנה או לגלות את האמת?
היא עצמה מתקשה לענות על השאלה הזו.
תוך כדי חיפוש התשובות עולות עוד ועוד שאלות.
כצלה היא אישה מוזרה, בלשון המעטה.
החל משמה, שאינו באמת שמה אלא כינוי.
מבירור שערכתי עלה כי הפירוש הוא חתלתול באידיש, כינוי אותו מדביקה לה לאה, אשתו של אביב, אשר גידלה אותה ואת אחיה, מאז מות אימם.
כצלה היא הרבה יותר חתולת רחוב זועמת ותוקפנית מאשר חתלתולה.
ככל שהעלילה מתקדמת, נגלים עוד ועוד פרטים מהדרמה המשפחתית, אשר מסבירים את התנהגותה ומוזרויותיה, ומעוררים חמלה כלפיה.
על הכתיבה של אורן גזית:
אורן גזית הוא כותב מחונן, אשר יצר דמויות ושפה שאינם דומים לאלה שפגשתי בספרים אחרים.
"פעם הייתי קוראת כל מילה שהתפרסמה עליי. הייתי קוראת את התגובות, הייתי שותה את השנאה כדי שהיא תכאיב לי."
"אני בעצמי לא יודעת להבדיל בין הפחדים שלי כולם. יום אחד הפחד ההוא התעורר, ויום אחר פחד אחר הרים את הראש שלו והציץ לי מהגרון."
"לכעס יש ליקוי של הפרעת קשב: הוא תמיד מבולגן ומגיע מאוחר מדי."
"הילד בחלון" עוסק בכנות כואבת בקושי הרגשי של אימהות אחרי לידה.
הצורך לקחת חצי דקה לעצמך, הדכדוך שמגיע לעיתים עד דיכאון אחרי לידה.
אורן גזית לוקח את זה לקצה, ודווקא ההקצנה שלו מחייבת להביט במקרים הנורמליים יותר.
אוסף הדמויות שיצר אורן גזית הוא לעיתים ביזארי, אבל "הילד בחלון" רחוק מאוד מלהיות מצחיק.
הוא מעורר מחשבות על פצעי הילדות שלעיתים לא ניתנים לריפוי, בעיקר אם הפגיעה נמשכת,
מעורר תהיות על מהי באמת טובת הילד.
האח שאהב כל כך את כצלה, והקשר בינהם היה סימביוטי כמעט- מת.
הפסיכולוגית מצטיירת כחסרת חמלה.
האמא מתה עוד בילדותה, ומהר מאוד מתגלות גם הנסיבות הטרגיות בהן זה קרה.
האבא גם אומלל וגם מאמלל.
למזלה יש לה את אחותה הלא ביולוגית.
ובכל זאת, בלי ספוילר אגלה- יש אופטימיות זהירה בסוף הספר.
ועוד מילה על הכתיבה של אורן גזית
אחד הדברים שריגשו אותי בקריאת הספר הזה, היא שלמרות שהוא נכתב על ידי גבר, הוא מסופר מנקודת מבט של דמות נשית בצורה כל כך משכנעת ואותנטית.
לא זו בלבד אלא שהוא עוסק בנושאים "נשיים" מובהקים, כמו דיכאון אחרי לידה, ומנעד הרגשות שמעוררת ההורות.
משמח לגלות שהנושאים הללו יוצאים ממרתף השדים ועולים על הבמה.
לא חייבים לאהוב את כצלה ושכמותה. רק להכיר, אותן ובהן.
אחד הדברים שמוסיפים "פתחי איוורור" לספר הוא הפסקול שנלווה.
כצלה מעריצה את עפרה חזה, ברמת אובססיה (בסוף הספר מתגלה הסיבה לכך), עד כדי כך, שלכלבה שהשאיר אחריו אחיה, היא קוראת עפרה.
הספר מלא ציטוטים מהשירים שלה באופן שמעלה חיוך ונוסטלגיה ובכלל "הילד בחלון" רצוף פסקול ישראלי.
"חיפשתי בספוטיפיי שירים מפעם שנורית ואני אהבנו. עשיתי קול שני לגלי עטרי בתעשי רק מה שאת אוהבת, ואחר כך שרנו את הולך נגד הרוח עם שלום, ואת להיות לבד שמירי אלוני מבצעת כאילו שהיא באמצע שנ"צ, ואת מרגול עם כל חומות החימר, ואחר כך את אני יודעת אני שומעת מישהו הולך תמיד איתי, של עפרה האמיתית עם הבנים של הכל עובר חביבי."
"הילד בחלון" הוא לא ספר קל, אבל מרגע שהתחלתי לקרוא בו לא יכולתי להניח אותו, והדיון בנושאים שהוא מעלה, ומהם אנו מרבים לברוח, הוא דיון חשוב.
