"הספר הלא נכון" , ספרה החדש של נעה ידלין, בעריכת נועה מנהיים,(הוצאת כנרת) הוא ספר חכם מאוד.
כביכול מדובר בספר ארס פואטי, אבל לא רק.
למעשה השאלות שהוא מעלה הן כאלה שכל יוצר שואל את עצמו.
מה קורה כשמתחילים לממש רעיון טוב ומגלים שהפוטנציאל המבטיח שלו מתפורר ולא מצליח להמריא?
אני מוצאת את זה קורה לי פעמים רבות בכתיבה, אבל גם בצילום. כשאני רואה משהו דרך עדשת המצלמה סיפור ויזואלי שלם מסתפר לי בראש ואז אחרי הקליק התבוננות במסך המצלמה מגלה לי שמה שקרה לי בראש נשאר שם
מעט על העלילה של "הספר הלא נכון" ללא ספוילר:
רונה היא סופרת, אשר מאחוריה סיפור אחד אותו כתבה ועליו זכתה בפרס.
היא נשואה לגידי, ארכיאולוג, אשר התאהב בה אחרי שקרא את אותו סיפור.
לשניים תינוק בשם טבאי(ההסבר לשם הוא חלק מהסיפור).
גידי מאמין שרונה היא סופרת מצוינת שצריכה רק זמן ועידוד כדי לכתוב עוד כמו הסיפור דרכו הכירו.
הוא עושה הכל כדי שהיא תמריא במסלול אליו הוא מייעד אותה.
רונה לא מצליחה לקרוא ולכתוב כלום מאז הלידה.
היא נתקלת בפייסבוק בתחרות של כתיבת פתיחה לרומן רומנטי.
נכנסת לתחרות כדי להוכיח כמה זה קל ומטופש, ומכאן העלילה מסתבכת.
האם רונה היא מי שגידי חושב?
האם גידי הוא מי שרונה הכירה כשהתחתנו?
האם יש אהבה אמיתית ביניהם שתחזיק גם כשהם משנים דעות וסגנונות?
"הספר הלא נכון" שואל שאלות שגם אנשים שאינם יוצרים מתלבטים בהן.
למשל- במי אנחנו מתאהבים- באדם, או בתמהיל הערכים, האמונות והבחירות שלו בחיים?
או-
“אם אדם מאושר לבדו במשרד, האם זה שווה משהו? העצב נולד להיות לבדו, בלי עיניים חטטניות, שאין להן מה לתרום; אבל האושר, קשה לשאת אותו ככה.”
או-
“אחרי שילדה, הבינה שעד שלא נולדים ילדים אי אפשר להיות פמיניסט באמת. ילדים מעמידים את הפמיניזם למבחן קשה כל כך, עד שאולי הוא לא הוגן. ”
רונה תוהה מה ההבדל בעצם בין רומן רומנטי לספרות יפה. הרי הסיפור עצמו אותו סיפור עוד מהתנ״ך.
" כל הסיפורים בנאליים ולא בנאליים באותה מידה היכולת לחלץ מהם את החד פעמיות היא– היא
מבחנו של סופר"
כשהיא מתנשאת מעל הקוראות שלה ומזלזלת ביכולתן לשים לב לפרטים, היא חוטפת מהעורכת
החכמה שלה שאחד הספרים האהובים עליה הוא "סוס אחד נכנס לבר " של דויד גרוסמן
ובכל זאת יש הבדל בין מה שנקרא "ספרות יפה"( אולי עצם ההגדרה "ספרות יפה" הוא מתנשא?)
מה ההבדל?
אני לא בטוחה ש"הספר הלא נכון" עונה על השאלה. הוא יותר פותח מזמין למחשבה, וזה בעיניי אחד מתפקידיה של הספרות
