מאז שהלכת" הוא ספר הביכורים של ליאת לווינהר בי. (בעריכת אורנה לנדאו. הוצאת שְׁתַּיִם).
זהו ממואר העוסק באובדן, ובעיקר בחיים לצידו ואחריו.
ב 11.9.2001 היה הפיגוע הנוראי, הידוע כ"אסון התאומים" שני מטוסים אשר נחטפו בידי מחבלים, התרסקו בכוונה במרכז הסחר העולמי בניו יורק.
כל אחד מאיתנו, אשר עבר את גיל שלושים וחמש זוכר בדיוק היכן היה באותו רגע בו נודע האסון.
ליאת לוינהר זוכרת היטב גם היא- בביתה בניו יורק, עם בתה התינוקת, ספיר.
שי, בעלה האהוב מזה שש שנים, יצא לעבודתו כמדי בוקר. הוא עבד באחד ממגדלי התאומים.
הטלפונים החלו להגיע בזה אחר זה. באופן שלא היה ברור לה, שאלו כולם איפה שי. כשתהתה לפשר העניין התחוור לה שאסון נוראי קרה לה.
"מאז שהלכת" הוא הממואר שכתבה על חייה מאז. על כל שלבי ההתמודדות, על השברים והתקומה מהם.
על היכולת לקום כל בוקר, כשהרצון האמיתי הוא להיקבר כמו שי.
על ההכחשה, ההדחקה, הכאב הבלתי נתפס, אבל גם על החיים, מקורות הכוח, מעגלי התמיכה ואהבה.
הממואר כתוב בהווה מתמשך, החל מהרגע בו נודע האסון ועד לימים אלה.
בתוך הפרקים משולבים מדי פעם זיכרונות מהעבר שלה עם שי, תחת הכותרת "זיכרון מחיים אחרים"
העריכה של הספר מצוינת. הזיכרונות הללו משולבים בצורה טבעית והמעברים בין עבר להווה טבעיים.
הממואר בנוי מצד אחד על פי סדר התרחשות הדברים – הפיגוע, החיפושים, השיבה לארץ, הלוויה, החיים אחרי עד היום.
אבל כל פרק מטפל לא רק ב"ציר העלילה" אלא גם בנושא כמו הניסיונות(המוצלחים והכושלים) של הסביבה לתמוך, המחיר של חוזק מוגזם ועוד.
בכנות אמיצה ומעוררת כאב היא מספרת על הקושי הראשוני להיות אם לתינוקת בת חודש וחצי במצב כזה.
היא מספרת גם כיצד העז מישהו לומר לה שחבל שיש לה תינוקת, זה יקשה עליה להתמודד ולהמשיך הלאה. (אני כנראה לעולם לא אתרגל לדברים שאנשים מרשים לעצמם לומר)
“השנים לימדו אותי שלפעמים כדאי לדבר פחות, ולרוב, אם אפשר, עדיף בכלל להחליף מילים ריקות בחיבוק חם.”
אני כל כך מזדהה עם התחושה הזו. עם העניין שלפעמים יש מילים מיותרות.
היותה אמא לספיר הקטנטונת, עמדה בהתחלה בניגוד לרצונה לשקוע באבל.
“כאב, כעס, חוסר אונים, ייסורי מצפון, עצב, אבל, בדידות. כל רגש שלילי שקיים בעולם הציף, שטף ומילא אותי. לאט־לאט התחלתי להרגיש שהנוכחות שלי לצד הגוזלית התמימה והטהורה הזאת מזהמת לה את האוויר. אני רעל, אני קללה, אני חושך. בכל תא בגופי הרגשתי שכדי לשמור עליה, אני צריכה להתרחק.
התרחקתי. על הקיר בחדר השינה הקטן שלנו תלה מישהו דף נייר לבן, ועליו כותרת בכתב יד בדיו כחולה, "לוח זמנים — ספיר". בפינתו השמאלית העליונה של הדף התנוסס התאריך של היום, והיו בו שתי עמודות: האכלה והחלפת חיתול. הבית היה כאוטי כתחנת רכבת בשעת שיא. אנשים נכנסו ויצאו, יצאו ונכנסו. בדרכם מפה לשם הם האכילו וכתבו שעה ושם, החליפו חיתול וכתבו שם ושעה. עמודה לחיבוק לא הייתה שם. ובלב ההמולה הזאת היו אמא אחת, שהלכה לאיבוד, ותינוקת, שביום אחד נעלמו לה שני הוריה, ומכרים וזרים מאכילים אותה ומחליפים לה חיתולים.”
זה השתנה בבת אחת שבועיים אחר כך כשספיר התעוררה בלילה בוערת מחום וצורחת.
“בעיצומו של לילה סוער, כבר ישבתי עם אמא שלי במונית צהובה בדרך לבית החולים הר סיני. בזרועותיי אחזתי את ספיר, עטופה בשמיכת צמר, חזק חזק קרוב ללבי.”
כמה ימים אחר כך ספיר החלימה ומאותו רגע ליאת הפכה להיות לא רק האישה שמתאבלת על אובדן אהובה, אלא גם אמא יחידנית מסורה.
"מאז שהלכת" הוא לא ספר על אובדן, אלא על החיים לצד האובדן.
על היכולת למצוא אהבה גדולה בפעם השנייה, מבלי לוותר על הראשונה.
כמו כל כתיבה טובה האישי נוגע עמוק באוניברסלי.
"האובדן גרם לי להיות מאוד מודעת למה חשוב לי באמת. בכל צעד שאני עושה, אני מתעכבת והד של קולו שואל אותי — האם זה יעשה אותך מאושרת?"
כשקראתי את המשפט הזה, הרגשתי שליאת סיכמה במשפט אחד את מה שגרמה לי הטלטלה הבריאותית שלי.
זו השאלה החשובה. תודה ליאת על התזכורת.
