מעט על העלילה של "הטיטניק טובעת אבל הבופה פתוח" ללא ספוילר
שלומית בשנות הארבעים לחייה, מוכרת בחנות ספרים קטנה, נשואה לעומר.
יונתן הוא סופר בן ארבעים וארבע, נשוי לאורנת ואב לשני פעוטות.
השניים נפגשים בחנות הספרים, במשך חמישה חודשים הם מקיימים מפגשים יומיומיים בחנות.
מה שמתחיל כשיחות תמימות ואקראיות הופך למעשה לרומן מכתבים בעל פה.
הם מחליטים לעזוב יחד את טבעון ואת בני הזוג שלהם ולהתחיל יחד
חיים חדשים שיכניסו עניין לחיים הבינוניים ומשמימים שיש להם.
או אולי הם רק חושבים שזה מה שיש?
אולי הם רק חושבים שזה מה שיהיה?
הספר נפתח עם קולה של שלומית המחכה ברמת גן ליונתן בהתרגשות שהופכת אט אט לחרדה.
האם יגיע? אולי התחרט?
החרדה מתגברת כשמגיעה ידיעה על תאונת דרכים בה נהרג בר בן ארבעים וארבע.
האם זה יונתן, או אולי החרדות שלה מטעות אותה?
הספר נפתח עם קולה של שלומית המחכה ברמת גן ליונתן בהתרגשות שהופכת אט אט לחרדה.
האם יגיע? אולי התחרט?
החרטה מתגברת כשמגיעה ידיעה על תאונת דרכים בה נהרג בר בן ארבעים וארבע.
האם זה יונתן, או אולי החרדות שלה מטעות אותה?
הספר ממשיך ומספר את האירועים מזוויות הראיה של יונתן, עומר ואורנת ומסתיים שוב בקולה של שלומית.
על הכתיבה של לילך וולך
כבר בפיסקה הראשונה הבנתי שמדובר בספר מיוחד. וכך היא מתחילה:
"כולם רוצים להיות טובים יותר ממה שהם. אולי לא ממש להיות, כי זה כבר דורש מחויבות, אבל לפחות להיחשב.
כמה עמודים אחר כך כבר הייתי שבויה.
לילך וולך משתמשת בשפה כדי להפוך סיפור רגיל כביכול לסיפור בלתי נשכח ומהפנט.
ראשית –
סיפורה של שלומית מובא בגוף ראשון. כל השאר בגוף שלישי.
כך מהרגע הראשון ברור לצד מי אנחנו., או נכון יותר דרך מי אנחנו נכנסים ונשאבים לסיפור הזה, שאין בו טובים ורעים.
הסיפור של שלומית נכתב בזרם התודעה.
לילך וולך משתמשת בפיסוק ובתחביר כדי לגרום לנו להזדהות עם המצב הרגשי של שלומית.
כשהיא כותבת תיאור של המספר, המשפטים ארוכים ועם פסיקים.
כשזהו דיבור פנימי סוער של הדמות המשפטים קצרים, לעיתים אפילו רק מילה או שתיים, וביניהם מפרידות נקודות.
כשהיא נרגעת המשפטים מתארכים.
היא גולשת מזיכרונות על חרדות שהיו לה למחשבות חרדתיות בהווה.
"פעם הפליגה בקרוז של טחונים ובקושי הסכימה לעלות לסיפון לראות את הלווייתנים.
כולם נהנו וחזרו אדומי אפים וצלופי רוח וצוחקים, והיא בעיקר ישבה בתא וקראה על קרחונים.
ועל טביעות איומות. כמה נורא זה למות במים. כמה נורא הוא חומר שלא רואים את סופו. איפה יונתן?"
בפיסקה שציטטתי כאן רואים גם את המעבר שלה מזכרונות על החרדה בהפלגה לחרדה מכך שיונתן לא מגיע,
וגם את פעלולי השפה שלה שמככבים גם בהמשך.
ביטויים כמו צלופי רוח, אצבעות מבורזלות, אגו פריר, אורחת מכובדת ומאולמנת.
"הטיטניק טובעת אבל הבופה פתוח"- הסבר לשם הספר.
"בואי נבדוק שלומית. זה מה שאני חושב. כי מה, עדיף לא להרגיש יותר כלום אף פעם?
דופק לי הלב, נו, זה משוגע, לא דפק לי הלב ככה כבר שנים. זה אולי מטומטם, אבל אני לא רוצה למות כבר עכשיו.
אני בן ארבעים וארבע. אולי יש לי עוד ארבעים וארבע, אני רוצה לדעת שחייתי. גם אם זה מסובך, ומטונף, ככה זה תמיד, אין סטרילי, זה מה שנקרא לחיות. הטיטניק אולי טובעת אבל הבופה פתוח. בואי לבופה לפני שאנחנו שוקעים, המוות לא יברח."
תודו שזה יפהפה. כל כך הרבה פעמים קראנו על משבר גיל הארבעים ועל הרצון להכניס עניין בחיים, אבל כזה דימוי מקורי אני אישית עוד לא קראתי.
אני לא יכולה להתאפק וחייבת לצטט עוד קצת.
"אמת היא תרופה, שלומיתי. ולדבר אמת זה לרפא אמת זה לרפא את העולם מכל מה שנדמה לו שהוא צריך להסתיר. ובכל פעם שאנחנו נותנים עדות אמת, מישהו אחר פתאום יכול לדבר על כל מה שעד אותו רגע הוא ידע רק לשתוק."
"אנשים לא באמת חושבים עלייך בכמות שאת מדמיינת שהם מעסיקים את עצמם בך. איזו הקלה, ואיזו קריסה של חשיבות עצמית."
"גם שאלות 'מה אם' הן דבר שמתגנב אליך בשקט כמו נינג'ות של ספקות, משאירות אותך ער בלילה."
"בסוף סופרים הם גנבים ורוצחים של מערכות יחסים. הם ישדדו ממך הכל אם הם יוכלו לכתוב על זה משהו יפה."
לא חייבים להסכים עם המשפט האחרון כדי להסכים שזו כתיבה טובה. אני למשל לא מסכימה איתו. אני מזדהה יותר עם דויד גרוסמן שפעם תיאר את עצמו כקלפטומן של שיחות.
יכולתי להמשיך לצטט עוד ועוד, אבל במקום זה אסיים בשני משפטים.
בלי ספוילר משפט הסיום הצחיק אותי ממש.
רוצו לקרוא את הספר הזה.
