"אנשים זקוקים לדיכוטומיה: ניצול או אהבה. זה הופך את הדברים לפשוטים יותר.
קל יותר לשפוט. אבל בחיים יש כל מיני גוונים."
נדמה לי שאם הייתי צריכה לזקק את "עד יום הימים"- ספרה המצמית של שרית סרדס-טרוטינו,
הייתי בוחרת בפיסקה הזו.
ידעתי שאני עומדת לקרוא ספר לא קל. ככל שהתקדמתי, הבנתי ש"עד יום הימים" הוא בעיקר ספר מורכב ופלאי.
כפי שמראה הציטוט שבחרתי וכפי שכותבת מירי רוזובסקי, העורכת של הספר בסוף הדבר,
הגדולה של הספר היא ביכולת להחזיק בו זמנית את כל הגוונים. להחזיק דבר והיפוכו, מבלי לשמוט אף אחד מהם.
מעט על "עד יום הימים" ללא ספוילר:
ילדה בת ארבע עשרה מאמינה שסגן המנהל בבית הספר מאוהב בה.
הם מקיימים קשר סודי שכולל דברים קשים ביותר ומכתבים רכים ומנחמים.
עשרות שנים אחר כך, אותה ילדה היא כעת נשואה, אם לשניים, עיתונאית.
מצד אחד חייה טובים ומלאים. מצד שני כל מה שקרה אז קפא בתוכה.
הטראומה ממשיכה להתקיים בתוכה ודוחפת אותה להבין.
הצורך העז להסתיר כמו הצורך העז לגלות הם רק אחד הגילויים של הכפילויות.
על הכתיבה ב "עד יום הימים"
שלושה קולות מספרים את הסיפור – הילדה, המבוגרת, וראיונות שהיא עורכת עם אנשים שונים שקשורים לסיפור חייה.
באותם ראיונות מתגלים פרטים נוספים וזווית ראייה של הסביבה החיצונית.
אבל לא פחות חשוב – תגובתה של המראיינת מלמדת אותנו הרבה. גם כשהיא שותקת. גם כשאנחנו מבינים זאת מתוך תגובת המרואיינים.
אחד הדברים ששבר את ליבי במיוחד הוא הכמיהה של הילדה לראות בזה סיפור אהבה.
גם הרבה מאד זמן אחרי שהפרשה מתפוצצת.
כמו שאומרת לה חברתה הטובה באחד הראיונות – מה שהפך את העניין לטראומתי עבורה היא העובדה שהסביבה לא איפשרה לה להמשיך להשמיע את הקול שלה שרואה בעניין סיפור של אהבה.
שלא יהיה שמץ של ספק- האיש מנוול, זה ברור לכולם.
אבל הדרך שבה טופל הסיפור כשהתגלה פצע אותה לא פחות מהעניין עצמו.
ב"עד יום הימים" הילדה המושתקת מחזירה לעצמה את הקול. מצליחה לספר את הסיפור מכל היבטיו, עם כל הקולות שבו.
כך למשל- התגובה הראשונה שלה כשהוא מנשק אותה בכוח היא בריחה. למשך זמן רב היא מדחיקה כל כך עד שהיא אפילו לא זוכרת את האירוע.
מאוחר יותר מתחילים ביוזמתו מפגשים שלהם בחדר האחות בבית הספר.
אפילו שהיא הולכת אליו, שלא מתוך איומי אקדח, ומאמינה שזו סיפור אהבה הדדי, הגוף לא משקר:
"היא רואה אותו מסיר את משקפיו, היא מרגישה אותו מתנשם מעליה, היא שומעת את ההוראות שהוא נותן לה, היא טועמת את ריח הקפה בפיו, היא מריחה את ריח הגילוח העולה מפניו, היא חשה את מגע אצבעותיו על עורה. האצבעות הבהירות והחזקות, שציפורניהן כסוסות. היא מלוטפת ונמכת ונצבטת. והיא משותקת. בגדיה מופשלים, כל כולה בובת סמרטוטים. ימשוך אותה לפה – תישאר פה. יגלגל אותה לשם – תישאר שם. אני בובה ושמי ימימה- מה."
פיסקה נוספת שהפכה לי את הבטן- תוך כדי שהוא משכיב אותה על המיטה בחדר האחות, מתואר לסירוגין מראה גופו החשוף מעליה עם המחשבות המבוהלות שלה על האנס הנמלט המסתובב ברחובות.
היא מבקשת ממנו שילווה אותה הביתה מפחד האנס. לא מבינה עדיין שבעצם היא נאנסת על ידו.
אחד הפרקים הקשים מתחיל כשנדמה לקורא שזו בדיקת ראייה שגרתית ואז מבינים שבעצם הוא שוכב איתה בחדר האחות, והיא נועצת עיניים בלוח בדיקת הראייה התלוי בחדר.
מנותקת כמעט מהגוף שלה, במצב של דיסוציאציה.
בפרק הזה יש לסירוגין בדיקת ראייה עצמית שהילדה מבצעת ותיאור האקט שהוא מבצע בה.
לכאורה הראייה שלה תקינה ולמעשה יש כאן עיוורון שלה למצבה. עיוורון של הסביבה שלא יודעת מה עובר עליה בחודשים האלה.
הוא המנוול היחיד שרואה היטב, ולראייה הוא אוסר עליה לספר.
ובעניין עיוורון הסביבה – איך לא חשדו?
זו הייתה תקופה אחרת לגמרי. מי טו עוד לא החלה.
מאחר והילדה עצמה ראתה בכך סיפור אהבה היא לא שידרה מצוקה.
וכפי שאומרת אמה באחד הראיונות – הילדה הייתה תלמידה מצטיינת, ילדה טובה. לא הייתה שום סיבה לא להאמין לה כשהיא המציאה שקרים ולמעשה הלכה אליו.
גם כשההורים כבר מגלים הם זועמים לא רק עליו, אלא גם עליה ששיקרה.
למעשה היא נותרת לבדה עם הפצע הנוראי. לכך מתלווה גם תחושת האשמה שכל קורבן חווה, מה גם שכביכול היא לא הייתה קורבן. הוא לא איים עליה. כביכול הסיפור היה הדדי.
כביכול
כמו שנאמר באחד הראיונות – יתכן מצב שבו מורה, גבר צעיר יתאהב באמת בתלמידה. העניין הוא שהוא היה צריך להתאפק. האחריות עליו.
ובכל זאת באופן טבעי היא מרגישה אשמה. התגובה של ההורים רק מחזקת את האשמה.
העובדה שהוא ניתק ממנה ולא נלחם על האהבה מבודדת ופוצעת אותה עוד יותר.
במשך עשרות שנים היא מסתובבת עם הפצע הזה. חלק אחד רוצה להאמין שהיה פה סיפור אהבה.
חלק אחר ממנה מבין לגמרי שהוא סוטה אמין.
באחד הקטעים היפים ביותר בספר(כן יש יופי גם בכתיבת כאב צורב ואימה) נמצאת הילדה שהיא כבר אישה בקורס נהיגה מונעת. את הדברים הבאים המרצה אומר ואי אפשר ללא להתפעל מהדימוי המבריק לסיפור חייה:
"כשמתרחשת התנגשות בין רכב גדול לרכב קטן, הרכב הקטן יספוג את רוב הנזק והפגיעה. האנשים ברכב הגדול יצאו בנזקים קלים. ברכב הקטן יהיו נזקים קשים. לעיתים קטלניים."
למרות התוכן הקשה אי אפשר לעזוב את הספר, בזכות הכתיבה הנפלאה והעריכה הכל כך מדויקת ומהודקת של מירי רוזובסקי.
השילוב של הראיונות במקום הנכון, הקולות המרובים אשר לאט לאט מחלחלים אלי כקוראת, מאפשרים לי להבין איך אפשר להחזיק בתוכנו את הידיעה שהוא סוטה מין ועם זאת יש מקום לקול הזה של הילדה המאוהבת. זו שמאמינה שהסיפור הדדי.
אחרי שהקול הזה מקבל נוכחות, גם היא מאפשרת לעצמה לתת נוכחות בתוכה להכרה בכך שהמורה ההוא הוא סוטה מין. הקול ההוא היה נוכח בתוכה גם אז, אבל הכמיהה שלה לראות בעניין סיפור אהבה הדדי השתיקה אותו.
הכתיבה שלה אשר נמשכה עשר שנים היא הריפוי שלה.
דרך הכתיבה היא מאפשרת, קודם כל לעצמה, ואחר כך לעולם, לראות את הסיפור כולו על כל רבדיו.
הפרק האחרון הוא כביכול חזרה מדויקת על הפרק הראשון. אלא שהראשון כתוב בגוף שלישי והאחרון בגוף ראשון.
בעיניי זהו סימן להחלמה. כבר אין דיסוציאציה.
הקול של הילדה התאחד עם האישה.
עברתי יחד איתה מסע של כאב שיש בסופו תקווה וחסד.
תודה לך שרית, הן על האומץ, הכנות והכתיבה הנפלאה והן על התזכורת לכך שהדרך היחידה להתמודד עם טראומות היא לחזור אליהן, להקשיב לכל הקולות, לספר את הסיפור.
