הבית לאוהבי המילה הכתובה

"הראשונות" – מסע אישי אל נשות התנ"ך – ספרה החדש של שהרה בלאו

"הראשונות" – מסע אישי אל נשות התנ"ך – ספרה החדש של שהרה בלאו

אחרי שנחשפתי לחלק מספרה של שהרה בלאו "הראשונות" שהתפרסם בפייסבוק כפוסטים ידעתי שיהיה לי מעניין.

ידעתי שלא מדובר ברומן או אפילו סיפורים קצרים, אלא טורים קצרים, מסות על הנשים המקראיות.

לכן חשבתי שאקרא אותו במקביל לספרים נוספים. טור או שניים בין ספר לספר.

אלא שמרגע שהתחלתי נשאבתי פנימה.

כמו הילדים שמבקשים מאמא "רק עוד סיפור אחד. אחרון"

כך מצאתי את עצמי מבקשת מעצמי להמשיך, עוד אישה מקראית, עוד שער.

שהרה בלאו היא שחרזדה של ממש. רק שבמקום לחכות ולדחות סיפוקים ללילה הבא, מצאתי את עצמי קוראת הכל כמעט ברצף.

הספר "הראשונות" מתחקה אחרי סיפורן של נשים מקראיות ועושה איתן צדק.

אותן נשים אשר ברובם המכריע של סיפורי המקרא נשארות מאחורי הקלעים, או דמויות משניות- מקבלות זרקור.

ולא סתם זרקור, אלא אחד שמראה לנו את מורכבותן, את היותן אנושיות ויצריות.

על המבנה והעריכה של "האחרות"

הספר מחולק לארבעה שערים על פי הקטגוריות של הנשים המקראיות – הלוחמות, האמהות האוהבות והאחרות.

בפרגמנטים קצרצרים שהרה מציגה את הנשים האלה כאילו היו בנות משפחה שהיא מכירה היטב, ודרך הפרשנות האישית שלה גם אני למדתי להכיר אותן.

המבנה הזה והעריכה המצוינת של נועה מנהיים מחזקים את המסר של הספר.

למרות שהכתיבה כמעט אגבית, אין אף מילה מיותרת.

המעבר מפרגמנט רציני וחברתי לכזה מחויך ומאוד אישי, אומרים לנו אל תתבלבלו, זה לא ספר עיון, זה אכן מסע אישי, שלעיתים הוא קליל וקורץ, לעיתים דורש עצירה מהורהרת.

הפרשנות המרתקת של שהרה בלאו, אישית, חכמה , הומוריסטית ובגובה העיניים גרמה לי להיזכר בכך שהתנ"ך הוא אוצר בלום של סיפורים יצריים על אנשים בשר ודם, אבל את מה שהמספר המקראי השאיר באפילה- הנשים המקראיות- שהרה מאירה.

היא הולכת אחרי הפירורים שהוא השאיר בכל זאת, מחברת נקודה לנקודה, ובמקומות שהוא השאיר ריק היא משלימה.

מה שהופך את "הראשונות" ליפה ורלוונטי במיוחד בעיניי הוא ששהרה מכניסה את עצמה ואת דעותיה על פמיניזם.

שמחתי לגלות שנעשה צדק עם ושתי.

מעניין מה היה קורה עם אחשוורוש והמן עם היה me too   באותה תקופה. האם היו מעזים להתייחס כך  אל ושתי?

 אבל זה הסיפור היותר מוכר שכולנו כבר מזמן למדנו להרים גבה לגבי עמדתו של המספר המקראי.

שהרה בלאו הכירה לי דמויות נשיות רבות כמו נעמה, אביגיל, אסנת.

. בהתייחס ליעל אשת חבר הקיני. היא כותבת:

.

"גם בני ישראל אוהבים את יעל.

עד היום זהו אחד השמות הפופולריים ביותר בישראל. כי ככה אנחנו אוהבים את הבנות שלנו. חכמות, החלטיות, פעילות ובעלות מצפון."

או בהקשר של בנות צלפחד(גם אני לא זכרתי מי הן. קראו את הספר. שהרה מספרת את זה טוב ממני ומגוגל)

"גם היום אנחנו ממשיכות בתנועה שהתחלתן, בנות צלפחד. בסוף גם נגיע."

 ועל הממסד הדתי בימינו.

למשל, אחרי שהיא מצטטת את הפסוק הזה ממגילת רות:

"כי אל אשר תלכי אלך ובאשר תליני אלין עמך עמי ואלוהייך אלוהיי"

היא מוסיפה:

"ככה בדיוק, באילו המילים, רות מתגיירת. וזה גיור פשוט וטבעי ויפה. אתם מבינים, פעם זה היה מספיק."

ולצד אלה יש גם נימה  אישית קלילה:

"לאחותי קוראים יעל, אבל אם אכתוב עליה מילה אחת, היא תיקח את היתד שלה ו…

יתד מטאפורית כן?)"

ולעיתים פחות קלילה, אבל עדיין אישית

"אני מעריצה נשים שאפתניות.

פעם היו לי תוכניות בשמיים, חלק מהן גם הגשמתי, אבל אז, בבת אחת, כבה בי הלהט.

היום עדיין יש לי חלומות, אבל השתלטה עלי פסיביות מוזרה.

בגלל זה אני מעריצה את השאפתנות האקטיבית של בת שבע."

וזה בדיוק סוד הקסם של "הראשונות" – זה לא ספר עיון, אלה לא סיפורי התנ"ך ש"מתורגמים" לשפה ידידותית.

שהרה בלאו מביאה את עצמה, את האותנטיות שלה, ההומור, תפיסת העולם שלה ותפיסת עצמה, דרך סיפורי הנשים המקראיות.

שמו המשני של הספר הוא "מסע אישי אל נשות התנ"ך" המסע האישי הוא הן של הכותבת והן של הקורא/ת.

תהיתי בימים האחרונים מה ההשפעה של קריאת "הראשונות" ברצף, לעומת קריאה לסירוגין לאורך זמן.

נדמה לי שקריאה מרוכזת כזו גרמה לי להרגיש בצורה חזקה יותר את כוחו וייחודו של הספר, את ההבנה שיש כאן הרבה יותר מצדק פואטי שנעשה עם הנשים המקראיות.

זהו הסיפור שלהן, ושל הכותבת, של כל אחד מהקוראים(במיוחד הקוראות) ושל החברה הישראלית בת ימינו.

אני לא בטוחה שהייתי מרגישה כך בקריאה אחרת.

ומצד שני, המבנה של הספר מאפשר קריאה גם לאלה מאיתנו שאוהבים לקרוא במקביל, או עם הפסקות.

פוסטים באותו נושא

מעוניינים להישאר מעודכנים ?

הירשמו לניוזלטר שלי:

וקבלו מידע על מאמרים ועדכונים חדשים