את הממואר של ריקי כהן, ״השעות השבורות״ (הקיבוץ המאוחד) קראתי בתוך פחות משעתיים.
למרות שהסקירה עליו התעכבה ביותר משבועיים, הוא לא יצא לי מהלב.
אמה של ריקי כהן היתה חולת נפש. בתחילה אובחנה כסובלת מאניה דיפרסיה, ומאוחר יותר כסכיזופרנית.
במשך כל חייה ניסתה ריקי כהן להסתיר זאת מהסביבה ומעצמה.
לאחר מות האם, מתקרבת ריקי באומץ ובכנות אל הזיכרונות ומנסה להבין דרך הכתיבה מי הייתה אמא שלה בנפרד מהמחלה.
״חיים שלמים את נאבקת כדי שאימא תהיה בגודל קטן דיו כדי לא לתפוס את כל החמצן בעולם, ואז היא איננה, והאיננה הזה כל כך גדול, שהוא כוכב לכת עצמאי בעולם שלך.״
אחד הדברים שאופייניים לממואר בכלל, ולזה בפרט הוא המחול הזה שבין לזכור ולשכוח.
יש כל כך הרבה דברים שהכותבת זוכרת אותם בעוצמה מבחינה רגשית, ושוכחת פרטים רבים.
״הזמן מתערבל ונמהל״
״הימים שבהם צפיתי בה מתפוררת מדעתה״
אמה חלתה, כשריקי היתה בת שבע, אבל רמזים מטרימים לכך היו כבר קודם.
בגלל המחלה ריקי הפכה להיות דמות מטפלת של אמה
״והכעס על המקום שהיא ועל מה שהיא ועל מה שהיא לא ולא תהיה, מסרב לגור בחברת האהבה, ואפילו החמלה.״
״השעות השבורות״ עוסק לא רק בחיים בצל אם חולת נפש, אלא גם בכתיבה ומקומה בחיים.
״אם הסכיזופרניה לקחה ממנה את האפיונים האנושיים הפרטיקולריים, אפילו בעיני המשפחה הגרעינית שלה, כל שכן בעיני אחרים, אזי הכתיבה רוצה להחזירם, לחלץ את האהבה שהוסתרה במרתפי התודעה ולשכן אותם בקומה הראשית.״
הכתיבה מחזירה לריקי כהן לא רק את מוקדי הכאב, אלא גם זיכרונות יפים מהאם.
כמו שאמר לאונרד כהן, האור חודר דרך הסדקים.
במשך שנים רבות הסתירה הכותבת מילדיה את סבתם, מהפחד.
״בציפורניים שמרתי על נפשם ובלי להתכוון גידלתי בבית דרקון של סוד והשתקה.״
ואני בטוחה שגם זו סגולתה של הכתיבה- למוסס את הדרקון הזה.
הממואר ״על השעות השבורות״ משובץ בצילומים מהאלבום המשפחתי ובקטעים מיומניה של האם.
כך למשל פסקת הסיום,
״צלקת העבר עדיין רודפת אותי ומתנחלת בתוכי, ושוב מתוך חולשה, חוסר ביטחון, השנים חלפו-נעלמו להן, ונותרתי עם תחושת הכאב, העצב וקיפאון החושים.
תחושת ההחמצה של משמעות קיומי עדיין קיימת בי.
אם היה איש בעולם אכזר זה שהיה נותן לי את הדבר הבסיסי ביותר, ׳אהבה׳, אולי לא היו לי נפילות גדולות ונפילות קטנות.״
כנראה שנפילות היו בכל מקרה, אבל התחושה האיומה הזו איתה הסתובבה בעולם, היא ששוברת את הלב.
