"נאמנות", ספרו של הרנן דיאז("ידיעות ספרים" תרגום מצוין של שרון פרמינגר) זכה בפרס פוליצר לספרות והוא מועמד לפרסים רבים ביניהם פרס בוקר.
בעמודים הראשונים התקשיתי ליהנות ממנו. המשכתי רק בזכות העובדה שאני סומכת מאוד על טעמה הספרותי של מי שהמליצה לי עליו.
ואיזה מזל שכך היה. מהר מאד צללתי לתוכו ולא רציתי שום הפרעה.
מאחר וקראתי אותו באייפד ב"עברית״ מחקתי גם את האפליקציה של פייסבוק , לא רציתי שום הפרעה.
מעט על העלילה של "נאמנות" ללא ספוילר
הספר מתרחש בניו יורק החל מ1926 במשך כמה עשורים.
שני צעירים מבריקים מתחתנים וחייהם לקוחים כמו מעולם האגדות על רקע עולם הפיננסים והפוליטיקה.
אלא שזו אגדה שלצד הזוהר יש בה אפלה וסימני שאלה גדולים מאד.
סימני השאלה שייכים בעיקר לקורא ונוצרים בשל מבנה הספר.
על המבנה הייחודי של "נאמנות"
הספר בנוי מארבעה חלקים.
בחלק הראשון יש מספר יודע כל והוא כתוב בגוף שלישי .
החלק השני כתוב בגוף ראשון. בתחילה נדמה שזו סקירה אוטוביוגרפית של המספר. אלא שאז מתחילה התעלומה הספרותית שהולכת ומתגברת עד העמוד האחרון. מי בעצם מספר את הסיפור? פתאום יש הערות רבות שכתב לעצמו, כמו להרחיב על נושא מסוים, לתת כאן דוגמאות וכו', כאילו מדובר בטיוטה. אבל לא במובן הרשלני, ברור לחלוטין שזה מכוון.
נדמה שככל שהוא מתקרב לחלק המכאיב לו ביותר, מתרבות ההערות ומשקפות את העובדה שקשה לו לצלול לכתיבת הכאב.
בחלק השלישי נדמה היה לי שהבנתי את הסיבה להערות העריכה ומי הוא המספר.
אלא שאז הגיע החלק הרביעי והפך את הקערה על פיה.
וכך עד העמוד האחרון של הספר.
את החלק השלישי מספרת בגוף ראשון אישה כבת שבעים. היא מציגה את סיפורה כבתו של מהגר איטלקי אנרכיסט שבז לכסף, מאמין בדבריו של קרל מרקס. רואה בוול סטריט את מעוז השחיתות ודווקא היא התחילה לעבוד שם ככתבנית בשנות הפריחה של הבורסה האמריקאית.
סיפורה מצטלב עם שני הסיפורים הראשונים וגרם לי לחזור ולקרוא מההתחלה ולחפש רמזים. כמו חידה מרתקת. החלק הזה רווי ארס פואטיקה במיטבה – על תהליכי הכתיבה של הדמות שהיא סופרת, אזכורים וציטוטים, תחקירים ספרותיים.
הרביעי הוא יומן של אחת הדמויות מאחד החלקים הקודמים, שנמצא ב1983 עשרות שנים לאחר שנכתב.
היסטוריה אינה אוסף של עובדות אלא סיפור. בין אם מדובר בהיסטוריה משפחתית ובין אם בהיסטוריה לאומית. וכמו בכל סיפור- תלוי מי מספר אותו.
“כאשר הם משתמשים במילה הזאת הם אומרים למעשה שתקופת השפע הזאת לא הייתה אלא פנטזיה מסוכנת, שדינה נגזר להתפוצץ. אך למעשה, תקופת השגשוג שנהנינו ממנה לפני 1929 נבעה ממדיניות כלכלית מתוכננת וזהירה, ששורת ממשלים מוצלחים השכילו לא להתערב בה. לא הייתה זאת "נסיקה" חולפת שנועדה "להתרסק". אלא הייתה זאת הגשמת ייעודה של אמריקה”
"נאמנות" בנוי כמסע בלשי של הקורא מול הספר. אנחנו מנסים להבין מי באמת מספר את הסיפור, כיצד קשורים החלקים זה לזה.
האם המספר הוא נוכל מבריק , אופורטוניסט חסר מצפון, או גאון פיננסי שמשתמש ביכולותיו לטובת הכלל לא פחות מאשר לטובת עצמו?
למי הוא נאמן?
על הכתיבה של הרנן דיאז
הרנן דיאז ממש משחק לקורא במוח, שותל רמזים ומנתץ אותם. מערבב בין עובדות לבדיון.
את כל זה הוא עושה תוך שמירה על חוקי כל אחד מהז'אנרים בהם בחר.
הדמויות המרתקות שמשתנות מול עיננו ועדיין שומרות על אמינות הכותב, התעלומה שהוא יוצר סביב השאלה מי הוא המספר ומה קרה שם באמת(ומהי אמת בכלל?), השימוש בארס פואטיקה הם חלק ממה שיוצר כתיבה וירטואוזית ממש ועם זאת היא לא מייגעת.
אני לא מתעניינת כלל בעניינים פיננסיים, וזו הסיבה שבהתחלה התקשיתי לקרוא בו, אבל מהר מאד גיליתי- העניינים האלה הם רק הרקע.
“אינני היסטוריון ואין בכוונתי להציע תיאור מלומד של התפתחות עולם הכספים האמריקאי. אני גם לא חוקר שושלות, הלהוט לחפור מן הקבר כל פרט מן העבר המשפחתי שלי. למעשה, הדפים האלה יעסקו אך ורק באירועים ובדמויות הנמצאים בִּמקום החפיפה של שני העיגולים האלה.”
"נאמנות" הוא ספר על בני אדם, על מורכבותם,
על פרספקטיבה תקופתית של בריאות הנפש.
על מעמדן של נשים בעולם העסקי ובכלל בפרספקטיבה תקופתית.
“אפילו נשים נכנסו לשוק! הצהובונים סיפקו "רמזים" ו"טיפים" להשקעה בין גזרות לתפירה, מתכונים ורכילות על ההתאהבויות האחרונות בהוליווד. כתב העת "לֵיידיז הוֹם ג'ורנל" פרסם מאמרי מערכת שנכתבו על ידי אנשי כספים. אלמנות ועוזרות בית, צעירות שוחרות אופנה ואימהות לילדים – כולן "שיחקו בבורסה". אמנם רוב חברות המסחר המכובדות צייתו למדיניות נוקשה שאסרה על קבלת לקוחות בנות המין היפה, אך חדרי מסחר לנשים צצו בכל רחבי ניו יורק, ובערים קטנות הסתמכו עקרות בית על "תחושת בטן" וזנחו את מטלות ביתן כדי לעקוב אחרי השוק במִברקה המקומית ולתת הוראות קנייה ומכירה בסוף היום."
אולי יותר מכל "נאמנות" הוא על הכוח של בעלי ההון לשנות את המציאות בהתאם לרצונם.
על שם הספר
לסיכום- בעיניי "נאמנות" של הרנן דיאז ראוי לכל פרס.
לעמוד של "נאמנות" ב"עברית"
