״שמונה דקות״ הוא ספרו הראשון של אור שהם. (הוצאת ״שתים״. עריכה – אורנה לנדאו).
מדובר בספרון קצרצר(46 עמודים בדיגיטלי), אבל לא רק בזכות זה הקריאה בו מרעננת.
״שמונה דקות״ נקרא כך משום שזהו הזמן שלוקח לאור לגמוא את המרחק מהשמש אל כדור הארץ.
לכן כשמביטים אליה מכדור הארץ, אנו רואים אותה כפי שהיתה לפני שמונה דקות.
מעט על העלילה של ״שמונה דקות״ ללא ספוילר
מה היה קורה אם השמש היתה נכבית ברגע אחד? שמונה סיפורים קצרצרים עוסקים בשאלה הזו.
הספר מתנהג ברובו כמירוץ שליחים ספרותי- אחת הדמויות מהסיפור הראשון צצה בסיפור השני.
דמות אחרת מהסיפור השני מופיעה בשלישי וכך הלאה. אהבתי את המשחק הזה, וחבל שהוא לא המשיך כך בכל הסיפורים.
למרות שפתאום, ללא אזהרה, השמש חדלה מלהתקיים לא מדובר באפוקליפסה אפלה.
בחלקו ״שמונה דקות״ אפילו מצחיק ממש.
כך למשל המונולוג הבא של חמור:
“הבטתי בינשוף ברוגז, בעוד האחרים בהו בי בציפייה.
"מהר חמור. לבן עגול אין," הוא פרש כנפיו וקרא בניב הבר הנחשל שלו.
אצלנו בחווה מקפידים על מילות קישור, אצלם שם בחוץ, קצת פחות.
מסכנים בסך הכול, לכאורה הם אדונים לעצמם אבל בפועל הם עבדים לפחד.
הם חיים כדי לשרוד, אם אפשר לקרוא לזה בכלל חיים. ודאי מקנאים באידיליה שלנו,
מערכת שיתופית ומתקדמת, ללא הבדלי גזע, זנב, ומין. כולם נותנים וכולם מקבלים.
הפרה חלב, הכבשים צמר והכלב אשליה של ביטחון. ואני? יוצא עם האדון לטיולים, מארח לו חברה.”
אור שוהם כותב היטב. בספר קצרצר כל כך הוא הצליח לכתוב במגוון קולות, ומגוון זירות התרחשות, כשכולן עוברות בצורה אמינה.
אפשר לקרוא את ״שמונה דקות״ כסופר מד״ב או קונספירציה. אני קראתי אותו כאלגוריה על כך ששום דבר לא מובן מאליו, ועל כך שגם דברים שנראים מדעיים הם לא בהכרח האמת.
אני קראתי את הספר ב״עברית״
