שרית פלייןספרה הראשון של מור רמות נגע בי עמוקות
"כשהחיים קורים לך", ספרה הראשון של מור רמות, נגע בי עמוקות והחזיר אותי לתקופה טראומטית בחיי. התקופה בה שהו ילדיי האהובים בפגייה.
תהיתי האם ההזדהות הזו היא שגורמת לי להתפעל מהכתיבה של מור רמות, אלא שאז הבנתי- להיפך- אם הכתיבה לא הייתה אמינה ומדויקת, אם הייתה משטיחה את החוויה- אני הראשונה שהייתי מזהה וזזה באי נוחות.
קרה לי בדיוק ההיפך- כשהגיע החלק המתרחש בפגייה, כל הגוף שלי הגיב לקריאה ממש כאילו החזירו אותי לשם.
מעט על העלילה של "כשהחיים קורים לך" ללא ספוילר
המספרת היא ישראלית אשר שמה לא מוזכר, ולא במקרה.
היא נשואה לעמוס, אמא ליהונתן ומיה, מתבגרים צעירים.
כבר שמונה שנים הם מתגוררים בברלין בעקבות עיסוקו של עמוס.
הוא עושה חייל בעבודתו, והיא שבארץ החלה קריירה בברלין עושה בעיקר כביסה, משקיעה באימהותה כאנטיתזה לאמה.
“אילו ידעה כמה התרחקתי, במודע, מהמודל האימהי העלוב שהציגה בפניי בילדותי, המודל הכושל של אימהותה.”
באחד הימים היא מגלה בסל הכביסה עגיל שלא שייך לה ומעורר את חשדה שעמוס בוגד בה.
מכאן מתחיל כדור השלג להתגלגל, תחילה בתוך ראשה ומהר מאד הוא גורם לסערה.
היא מקבלת החלטה, מגבשת תכנית פעולה ומתחילה בתכנון קדחתני ויישום תזזיתי.
כל מהלך כזה יוצר דרמה ומתח אצל הקורא.
האם עמוס באמת בוגד בה? לא אגלה כמובן. אבל בהחלט לא מדובר על דרמה רומנטית פשטנית.
"כשהחיים קורים לך" מתאר את חווית הרילוקיישן שאין בה זוהר והרפתקנות.
להיפך, יש בדידות איומה, חוויית זרות וקשיים אובייקטיביים.
כך היא מתארת למשל תחושות שלה בעקבות ביקור אצל חברה בארץ:
“בכל פעם כשאני מגיעה לביתה, לדירה החדשה שקנתה בשכונה שלנו בישראל, הכאב שב ועולה: אני שומעת על סבא וסבתא שעוזרים עם הילדים, על חברים שמגיעים, ילדים עצמאיים באים והולכים, קולות של חיים מבחוץ. על השולחן השקיות המרשרשות מהסופר עם הכיתוב בעברית, וביחד אנו מכינות ארוחת ערב ישראלית עם כל מוצרי החלב המוכרים, עם ירקות טעימים, והכול בעברית שמתגלגלת לה מעל שולחן האוכל במטבח המרווח. אני כמעט אוהבת את הכאב הזה שאני חשה כשאני חושבת לעצמי: אלה החיים שהיו אמורים להיות גם לי.
הילדים שלי מדברים בעיקר באנגלית ביניהם, זו השפה שבה הם לומדים, חושבים ומתקשרים בבועה הבינלאומית שלנו, בבית הספר. יהונתן עוד משתדל לפנות אליי ולענות לי בעברית, למרות שהרבה פעמים היא מתחלפת לו בשטף הדיבור בחזרה לשפה שבה נוח לו יותר. מיה אפילו לא משתדלת.”
במקביל לתכנית שלה ולצעדים שהיא עושה למימושה, היא נזכרת בתקופת הפגייה.
בכל פרק נחשפים עוד ועוד פרטים מהעבר שמסבירים את ההווה.
“פגייה בשבועות ובמשקלים כאלה זו מלחמת הישרדות יומיומית. בכל יום הייתי מגיעה בחשש לראות שהוא עוד בין החיים.
צרובים במוחי אירועי הפסקות הנשימה, אני עוד יכולה לשמוע בראשי את צפצופי המוניטור. אני עוד רואה את צינורות החמצן, הדקירות, הזריקות, הבדיקות הבלתי פוסקות, התרופות. לייצב אותו, את הנשימה, לעקוב אחרי הלב, לדאוג שיעלה במשקל. זו לידה שאסור לשמוח בה. עוד לא.
גם לאחר השחרור מבית החולים אחרי תשעים ושבעה ימים, לא ידעתי מנוחה.
פעמיים בשבוע הייתי רצה לאיזו בדיקה, לאיזה רופא, לפיזיותרפיה, לבדיקת התפתחות, עיניים, לב, מוח, גפיים. היה נדמה שלא יהיה לזה סוף.”
“הימים הראשונים בפגייה היו מעין ימי הסתגלות. ניסינו להבין את המונחים המקצועיים, איזה קו מראה על הדופק ואיזה על הסטורציה. מאיזה צפצוף להילחץ ומאיזה לא. ניסינו להבין מה אומרים הרופאים בביקור ובאיזו שעה הוא מתקיים. וכמובן, המאבק שלי עם מכונות השאיבה בחדר הקטן ללא הפרטיות, שוב ושוב, עד שיצא קצת חלב.”
הכל מדויק עד כאב. אפילו תיאור השיחה הראשונה שלהם עם מנהלת הפגייה נשמעה לי כמו תמלול השיחה שלנו איתה.
מלבד הטראומה וחווית הזרות יש אישה שמוותרת על עצמה, עד כדי כך שהיא אפילו לא יודעת מה היא רוצה.
עד כדי כך שאין לה שם בספר.
אישה שבגלל משבר משפחתי קשה בילדותה הקו המנחה בחשיבה שלה הוא ״מה יגידו"
יש כל כך הרבה שאני נמנעת מלספר מחמת ספוילר.
הקוטביות בין מה שמתרחש בתוכה לפעולות החיצוניות שלה הולכת ונבנית בצורה מבריקה, וכך המתח הולך וגובר מעמוד לעמוד, למרות שלא מדובר בכלל במותחן.
זה המקום לציין את העריכה הנהדרת של אורנה לנדאו.
סופו של "כשהחיים קורים לך" הוא חצי פתוח והשאיר אותי עם תהיות.
בחלקו האחרון של הספר הרגשתי כאילו הדברים קורים מהר מדי, והסיום אמנם לא קלישאתי אבל מיהרו אליו מדי. הייתי שמחה אם הייתה קצת יותר הדרגתיות.
לסיכום ספרה של מור רמות כתוב היטב, נוגע הן באהבה והן בכאב.
עוסק בשאלות של זרות מול שייכות, הורות מול זוגיות, על הקלות שבה נשים מסוימות מוחקות את עצמן,
על פאסיביות מול אקטיביות, וכמובן על חווית הפגייה המורכבת כל כך-
גם מצילת חיים וגם טראומטית.