״רוסלקות״ היא המילה רוסית המקבילה לבנות-ים בעברית.
״רוסלקות״ הוא גם שם ספרה השני של דפנה ברשילון.(הוצאת פרדס. עריכת לי ממן)
״רוסלקות״ הוא ספר אשר רובו ריאליזם נוקב ואפילו פוצע, וחלק קטן ממנו, בעל אלמנט מעולם הפנטזיה.
מעט על העלילה של ״רוסלקות״ללא ספוילר:
חווי, ספרנית בפנסיה היא אחות שכולה. אחיה הצעיר נהרג במלחמת לבנון הראשונה.
מאז היא פעילה פוליטית. היא אם יחידנית חמה ואוהבת.
לעומת זאת כלפי חברותיה היא בעיקר ביקורתית וצינית.
היא מתגוררת בנווה צדק.
באחד הימים היא פוגשת בחוף את מארק, שמתגורר בבת ים, עובד כסניטר בבית חולים ונשוי למרינה.
בתם היחידה אלה, נהרגה בגיל 15 בפיגוע בדולפינריום.
הנערות שנהרגו בפיגוע ההוא הפכו, לפי הסיפור לבנות ים, המתגוררות מתחת למים, קרוב לחוף בו נהרגו.
המפגש בין מארק לחווי, מניע תהליכים הן בחיי שניהם יחד ולחוד, והן בעולמן של הרוסלקות.
למרות שאני לא מתחברת לרוב לספרי פנטזיה, את ״רוסלקות״ קראתי מרותקת, וסיימתי אותו בתוך ימים ספורים.
הסיבה הראשונה לכך הוא שברשילון יודעת לספר היטב סיפור, כך שהקורא ירצה לדעת כל הזמן- מה יקרה עכשיו? למה הדמות מתנהגת כך? וכו׳
הדמויות שלה אנושיות, עגולות, מכמירות לב ולעיתים גם משעשעות.
הסיבה הנוספת היא שהחלק הריאליסטי בספר, ישראלי ורלבנטי בצורה מכאיבה-
הפיגוע הנורא שהיה בדולפינריום, השכול שמלווה את המדינה לאורך כל השנים, היחסים בין העדות השונות.
לא רק כאב יש בספר. גם לא מעט הומור, הרוסלקות, מביאות לא רק את הפנטזיה לספר אלא גם סאטירה.
״רוסלקות״ מביא איתו גם חסד ונחמה, מזכיר לנו שחום אנושי וחמלה תמיד יהיו חזקים יותר מכאב ונוקשות.
הדבר היחיד שהפריע לי בספר הוא שהחלק השני פחות מהודק וברור מהראשון (ולא רק בגלל אלמנט הפנטזיה), הסוף הפתיע אותי בפתאומיות שלו והשאיר אותי בתחושה לא ברורה.
ועם זאת אני בהחלט ממליצה על הספר.
