מומלץ!
העלילה עוקבת אחרי נטע, מטפלת רגשית נשואה עם ילד אשר מנסה ללא הצלחה להביא ילד נוסף לעולם. אנו מלווים אותה בתוך חדר הטיפולים (כמטפלת) אך בעיקר אחורה בזמן, לזיכרונותיה כילדה ואז עוד אחורה בשושלת הנשים לאמה ולסבתה. המשפחה שעלתה מטורקיה מתוארת באופן מוחשי ועשיר כל כך, שניתן להריח את התבשילים ולשמוע את המבטא המערבב לדינו, טורקית ועברית. אפילו צרפתית נכנסת לה לתבשיל הספרותי ומצאתי את עצמי ממלמלת את שירי הילדים שאסתר, המטפלת שהיתה לי בילדותי כמו סבתא שלישית, שרה לי מכל הלב כמו ״פררה ז׳אקה״. זהו ספר שניתן להרגיש בו את עולם הנשים הבינדורי המורכב, מה זה להיות עולה בארץ ממדינה ערבית וכיצד ממשיכים הלאה, לדור הבא את המסורת והשפע של התרבות שנשארה מאחור. עולות שאלות שאין להן תשובה ברורה כמו מדוע הנשים במשפחה הזאת מצליחות להביא רק ילד אחד לעולם? מהי החשיבות של דיבור רגשי וטיפול נפשי וכיצד עוזרת חברות נשית לצלוח את החיים (שלושה נושאים שאני מתחברת אליהם מאד באופן אישי).
אהבתי את הכריכה של הילדה העומדת במה שנראה כמו שדה חרוש ומחזיקה בובה בידה. רואים רק את צד גופה של הילדה מאחור ואת הבובה החצי שמוטה בידה. יש משהו עוצמתי בתמונה הזאת שמתחבר היטב לספר עצמו.
כמטפלת רגשית בעצמי בתחום הפסיכודרמה יכולתי להבין מאיפה צמחה האוריינטציה הטיפולית של נטע ושהיא נמצאת בלב ובראש עם מטופליה (ונעזרת בהדרכה שזה דבר חשוב ביותר). אולם היה לי מוזר שלא ניתן לה מקצוע ספציפי (טיפול רגשי הוא שם כללי להרבה תחומים טיפוליים). נטע כותבת לעצמה הערות לכל אורך הטיפול שהוא בעיקרו ורבלי (מה שמכוון יותר לכיוון הפסיכולוגיה ודי שולל את התחום של טיפול בהבעה ויצירה למשל). רציתי לדעת יותר על התחום שהיא בחרה כי מנסיוני הבחירה להיות מטפלת באומנות, מוזיקה, בעלי חיים, פסיכולוגיה או כל תחום אחר באה ממקום אישי משמעותי.
לסיכום אומר שזהו ספר עשיר, סוחף ומרגש. הצטערתי שהוא נגמר מהר (191 עמודים אורכו), שכן התחברתי לנטע, לריקי, לים ולשלל הדמויות שכאילו הופיעו רגע בחיי, צבעו אותו והמשיכו הלאה, בטח לקוראת הבאה.
היכנסו לקבוצת הקריאה שאיילה מנהלת, ״אוזני חמור״
